שמו של הספר השלישי מארבעת כרכי “החברה הגאונה" (הידועים בעולם גם בשם "הרומנים הנאפוליטניים", המלווים את אלנה ולילה מילדות ועד להיעלמותה המסתורית של לילה) אומר לכאורה הכל: “הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו". לא “מי שעזבו" או “מי שעברו". לכן נדמה למי שקרא את שני הספרים הקודמים - שטור זה עוקב אחריהם בחמדה ובמסירות - שהוא יודע מי הצליחה להימלט משכונת העוני בנאפולי, ולפיכך ניצחה בתחרות המצויה ביסוד חברות הנשים העזה הזו, ומי נתקעה שם ולעד גם תישאר. 

לכאורה, אמרנו. כי אצל אלנה פרנטה הכל לכאורה, כולל שמה וזהותה כמובן. ומכיוון שזה אינו עניין פעוט, אולי נפנה לתקציר הפרקים הקודמים, כפי שנכתבו בטור זה: בשני העשורים האחרונים שעברו מאז צאת ספרה הראשון של פרנטה באיטליה, סנדרה אוזולה וסנדרו פרי, בעלי הוצאת הספרים e/o, הם האנשים היחידים בעולם, מלבד סביבתה הקרובה ביותר, שיודעים מיהי אלנה פרנטה. מלבדם לא מכיר אותה איש, כולל העובדים בהוצאת e/o. גם העורך שלה והמתרגמים של ספריה לשפות שונות אף פעם לא פגשו אותה פנים אל פנים. כל מי שרוצה להיות בקשר עם הסופרת, כך החליטה בתחילת דרכה ב־1991, כשהגישה את כתב היד של ספרה הראשון, צריך לעבור דרך התיווך של הזוג פרי: “...לא אשתתף בכנסים ובדיונים אם יזמינו אותי. לא אופיע בעצמי כדי לקבל פרסים אם ירצו להעניק לי כאלה. לא אקדם את הספר אף פעם. בייחוד לא באמצעות הופעה בטלוויזיה באיטליה או מחוץ לאיטליה... עשיתי די והותר בשביל הספר הזה, כתבתי אותו. אם הוא שווה משהו, זה צריך להספיק...".



וככל שאדם משתוקק להסתתר, כך גדלה התשוקה של הציבור לחשוף אותו. משחק הפיתוי הזה של גלוי ונסתר עתיק, וגילו כגיל התרבות. לא רק הסירוב של פרנטה להתייצב מאחורי ספריה בעצמה עורר סקרנות (וגם זעם), אלא גם ההתנגשות החזיתית בין החלטתה לבין רוח התקופה. אפשר היה לצפות שאחרי שביססה את מעמדה כסופרת בארצה וזכתה להכרה יוצאת דופן בעולם, תיאות הסופרת להתגלות בפני קוראיה הנלהבים ועולם המו"לות, שעשה רבות למענה וציפה לג'סטה קטנה גם מצדה.

העובדה שכתיבה ספרותית היא עבודה מפרכת הדנה את העוסקים בה לבדידות ולצער, ומעט מאוד שכר בצדה, ידועה לכל, וכך גם המאבק חסר הבושה בין הסופרים על פירורי התהילה הספורים. המקרים שבהם סופרים הסתתרו מאחורי פסבדונים הם נדירים, וגם אז רק לפרק זמן קצר שלאחריו ויתרו בשמחה על האלמוניות.

תרגום מופלא לעברית

###

ובכן, כל הסימנים מעידים על כך שהוסר הלוט מעל הסנסציה הגדולה של עולם הספרות. ומאחוריה נחשפה, בניגוד מוחלט לרצונה, הסופרת הקרויה אלנה פרנטה. ככל הנראה מדובר באניטה ראג'ה. שמה עלה בבורסת ההימורים כמה פעמים וגם בעלה, הסופר דומיניקו סטרנונה, נחשד לעתים בהיותו פרנטה. יותר מכך, סטרנונה נאחז לא מעט בהצלחתה הבלתי צפויה של אשתו. מקריאה בספרו האחרון “lacci" אפשר להבין שהוא עשה כל מה שאפשר כדי להבליט את העובדה שהעט המשפחתי, זה שלו, בוחש גם בספרים של האישה, כשעיצב את שתי הגיבורות הראשיות בספרו בדומה לשתי הגיבורות האהובות של פרנטה, לילה ואלנה.

אלא שפרנטה־ראג'ה זוכה להצלחה מסחררת באיטליה ובעולם, בעוד הוא נותר סופר למעטים. קל לשער את הדרמה שהתחוללה בבית המשפחה - שני סופרים שחווים רמות שונות של הצלחה. סכומי העתק שנכנסו לחשבון הבנק המשפחתי ודאי עזרו להמתיק את הגלולה.

למעשה, זה מה שחשף את זהותה של פרנטה. תחקיר מקיף של העיתונאי קלאודיו גאטי השווה את קניית הנכסים של הזוג ראג'ה־סטרנונה, וגילה כי סכומי העתק שההוצאה לאור שילמה למתרגמת מגרמנית שעבדה אצלם לא הלמו את התעריפים המקובלים, וכי השקעות הנדל"ן שנעשו בכספים אלו התרחשו במקביל לפרסום ספריה של פרנטה בארה"ב.

###

“הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" נפתח ב־2005, בפעם האחרונה שבה אלנה גרקו, המספרת את סיפור חברותן, פוגשת את לילה לפני היעלמותה. שתי הנשים צועדות בכביש הראשי של שכונת ילדותן בשעת בוקר מוקדמת כשהן נתקלות בגופה של אישה שמנה הלבושה מעיל גשם לא אופנתי. לילה מזהה אותה מיד. זו חברת ילדות שלהן, ג'יליולה ספניולו, שהייתה נשואה פעם למיקלה סולארו, בנה של מלווה בריבית קצוצה, עשיר ומצליח שאהבתו הייתה נתונה ללילה כל השנים.

עבור אלנה, נאפולי מתבוססת באלימות מתמדת ולרוב נשים הן הקורבנות שלה. היא זו שברחה, אבל השאלה שמרחפת מעל עמודיו של הספר היא לאן ברחה, וכמה רחוק? התשובה המפתיעה בעמודיו האחרונים והמסחררים היא שלבסוף הכל נאסף ומתכנס לשכונה הדלה והגסה של ילדותן.

חלקו הראשון של הספר נמסר לאלנה מפיה של לילה ומובא כסיפורה. זוהי טכניקה החוזרת על עצמה משני טעמים, ראשית כדי לעקוף את מגבלות הכתיבה בגוף ראשון ומגבלות הידע של המספרת, ולא פחות מכך כדי לתת ביטוי לאופן שבו לילה צומחת לתוך נשמתה וראשה של אלנה - לפעמים כמו עץ הנותן פירות ספרותיים והגותיים, ופעמים אחרות כגידול ממאיר המסכן את חייה.

הכרך השני של רביעיית הספרים הסתיים עם אירוסיה של אלנה לפייטרו, אקדמאי מוכשר ממשפחה מצליחה, בורגנית ומשכילה, ועם פרסומו של ספר הביכורים המצליח שלה. אלנה גרקו הפכה לסופרת כפי שחלמה להיות מאז ילדותה. לילה לעומתה עובדת במפעל לעיבוד בשר, מצבה הגופני והנפשי מידרדר עקב העבודה השוחקת והמשפילה שהיא נאלצת לעשות כדי לפרנס את בנה. היא מתגוררת עם אנצו, בנו של הירקן משכונת ילדותם, אבל אלו יחסים נטולי מין, אם כי לא נעדרי אהבה.

זמן קצר לפני נישואיה המתוכננים והמעבר לפירנצה, לילה מזעיקה את אלנה ומשביעה אותה באישון לילה שהיא תטפל בבנה אם משהו יקרה לה. יש לה סיבה טובה לדאגה. היא התפטרה מעבודתה במפעל אחרי שהובילה מרד עובדים נגד ההנהלה. היא סובלת מתת־משקל וממחלות נשימה הנגרמות בין השאר מהכניסה והיציאה התכופות מחדרי הקירור שבהם מאופסן הבשר. אלנה נותנת לה את מילתה, סועדת את חברתה ומקימה אותה חזרה על רגליה בעזרת הקשרים של משפחת בעלה לעתיד.

נראה שהגלגל הסתובב, או כמו שאומרות בפליאה כמה מהדמויות בספר, “פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה". אבל גם כשאלנה למעלה, היא חשה יראת כבוד, עירוב של הערצה ופחד כלפי לילה - בגלל יכולתה להרגיש רגשות אמיתיים, לרדוף ולהשיג את הדברים שהיא רוצה, לדעת בוודאות מה הם, בשעה שהיא עצמה הייתה “גברת איירוטה, אלנה איירוטה, אישה שנעצבה בגלל הסכמה שבשתיקה שלה, ואשר בכל זאת, בעידודה של גיסתה, אך גם כדי להיאבק בהשפלה, החלה ללמוד, כמעט בחשאי, את המצאת האישה מצדם של הגברים, תוך שהיא מערבבת את העולם העתיק עם העולם המודרני".

###

אלו שנים סוערות באירופה כולה, הנמתחות בין 1968 ועד 1976, והן מהוות פרק בסופה הפוליטית־חברתית שהשתוללה באיטליה בתקופה ההיא. הטרור הפוליטי, הן מהימין והן משמאל, שכלל את הפצצה בבנק במילאנו, חטיפתו של אלדו מורו והטבח בבולוניה, חודר אל הסיפור הפרטי. גם בתוך שכונת ילדותן של לילה ואלנה ניטש קרב דמים בין הפשיסטים לקומוניסטים, וכך גם בתוך האקדמיה ובין חבריה האקטיביסטים של אלנה.

אבל התודעה הפוליטית החדשה שצימחה אלנה בנעוריה, ומתעוררת לרגע בתגובה לאירועי היום, שבה ושוקעת בתוך הישימון האפרורי של חיי המשפחה שלה. ליל הכלולות שלה, שהיה מייגע - “פייטרו ממש התאמץ במשך זמן שנראה לי ארוך כנצח. חדירתו הייתה במהלומות מחושבות, אלימות, כך שהעונג של ההתחלה נחלש אט־אט, הובס על־ידי ההתעקשות המונוטונית והכאב שחשתי בבטני" - הסתיים בהריון לא רצוי. זאת בשעה שלילה פורחת, אהבתה לאנצו מתממשת גם בחדר המיטות והם, שחיו בעוני ולמדו תכנות מחשבים בקורס בהתכתבות, עובדים עכשיו בשכר נאה מאוד. הגלגל מסתובב שוב, ואלנה מגלה את כוחם המשטיח של החיים הבורגניים.

יש לה שתי ילדות קטנות, חלפו שנים מאז ספרה המצליח ואף אחד כבר לא מתעניין בה, היא לא מסוגלת לכתוב והיא הולכת ושוקעת בתוך דכדוך משתק. עד שהיא שבה ומתעוררת בזכות שני דברים מרעישים: מעורבות בקבוצת נשים המתחילות להיות ערות למצבן הפוליטי ומנסחות אותו במונחים פמיניסטיים, ואהבה.

קוראי האנגלית זכו לקרוא את הספרים בתרגומה המצוין של אן גולדשטיין, אך גם גורלם של קוראי העברית שפר עליהם. תרגומו הנפלא של אלון אלטרס מאפשר לקורא להבחין בסגנון המשתנה של הספרים. הכרך הזה כתוב באופן קולנועי כמעט, הסיפור בוטה וסוחף ופרנטה חושפת הפעם ביתר שאת את הקשר העמוק בין הפוליטי לביתי