יש להתחיל לקרוא את הספר (ובעצם כל ספר) מן ההקדשה. אין לפסוח גם על המוטו, וברוב המקרים כדאי לקנח באחרית דבר. הכל שייך לסיפור, מתניע אותו, נובע ממנו. במקרה של מריו לבררו (1940־2004) האורווגאי רצוי להפנים כל מילה בתוך הטקסט וגם מחוצה לו. הכל רלוונטי. נתחיל בהקדשה: "ספר זה חב את קיומו לתמיכתה הנדיבה והסבלנית של רעייתי אליסיה, והקורא מתבקש שלא לשפוט אותה לחומרה רבה מדי בשל כך". ואחריה המוטו: "הדברים שאנו חיים למענם הם כמו ניצוץ מרוחק על כנפי חרק, באור שמש גוועת (ריימונד צ'נדלר)".

לבררו מבהיר, לפני שיתחיל לספר, את עיקרי השקפת החיים של סיפורו. הקורא עומד בדלת וכבר הוא נעטף בכילה משועשעת, שתגונן עליו מפני יתושי הציפיות המוגזמות. הוא ייכנס לסיפור שנכתב בידי מי שקורא את צ'נדלר ומכיר את מארלו שלו, החרוך מחיים שכיבו את האשליות. הלבררו הזה, שלא היה מוכר עד לפני רגע, דווקא מוצא חן בעיני הקורא, אם הקורא מזהה ענווה והומור עצמי כשהוא נתקל בהם על סף הדלת. בעוד רגע יצלול לחיי מספר שמעדיף פסיעה אל הבר הסמוך על פני חתירה אל התהילה.



המשפט הפותח רקום באווירה שכבר נוצרה: "'הסיפור טוב', אמר השָמן, והשתתק שתיקה מלאת משמעות. ‘אבל...'". מעשה בסופר לא מתחיל, שהוצאת הבית שלו אינה ממהרת להדפיס את ספריו. "כבר שנים אני יודע שהספרים שלי משתייכים לקבוצה הזאת: טובים, אבל...". הוצאה לאור, הוא יודע, צריכה למכור ספרים כדי להתקיים. הסופר זקוק לפרנסה כדי להתקיים. העורך מציע לו עבודה חלופית. יש בידיו כתב יד של רומן מצוין, אך הוא לא מצליח לגלות מי כתב אותו. האם הסופר הלא–מתחיל יהיה מוכן לחפש את הכותב האנונימי תמורת שכר נאה? כן, הוא מוכן. "העבודה נראתה לי קלה". בהמשך יתברר שהיא קלה–ולא–קלה וכי השכר לא נאה.

לבררו מעניק שמות אירוניים למקומות, והוא משחק הרבה בשמות בני אדם. אף שהוא מחפש גבר בשם חואן פרס, שאולי מתגורר בעיר מחסוריאס, ולכאורה עליו לדייק בשמות, הוא שוכח אותם וממציא שמות סתמיים אחרים לאנשים ובמיוחד לנשים. כן, נשים מעניינות אותו במיוחד. כבר באוטובוס ההולך למחסוריאס הוא מתעניין במי שיושבת לידו. בהגיעו יגלה עניין עצום בזונה המקומית, ויעדיף לבלות בחברתה במקום לחפש את הסופר המסתורי. הוא עצמו, אגב, חושב שכתב היד של האלמוני אכן מעיד על כישרון גדול והוא ראוי ביותר לפרסום. אך הדרך הבלשית לאיתור האיש, או האישה, מתמוססת לפניו בהיעדר נחישות.

לבררו משיק עולם ריאלי לעולם הזוי, עד כדי דיפוזיה ביניהם. המשהו הדרום–אמריקאי זורם בעורקי הסיפור, אך לא רק הוא. זאת תערובת נפלאה שזרמיה באים מכיוונים שונים והופכים לתמהיל מרתק. המספר המחפש את ישותו של המספר האחר, הטוב ממנו, מחפש בעצם את עצמיותו היצירתית. את החלק הנועז, האנרגטי, הממריא, שחסר לו. יש בו משהו נרפה, מרושל, לא החלטי. הוא מתגורר במלון מוזר המנוהל בצורה משונה. הוא מרבה לשתות ולזיין. הוא עורך שיחות מפתיעות עם טיפוסים שונים, בלי לקוות שיוליכו אותו אל המספר. הוא פסיבי בכל הנוגע להשגת המטרה. זהו תיאור מושלם של יוצר המעביר את חייו היקרים מתוך הימנעות מההתמסרות טוטאלית הנחוצה ליצירה. "עד לרגע מותו", כותב אוריאל קון, עורך ומו"ל, "היה לבררו (...) מוכר רק בקרב חוגים קטנים (...) היום הוא נקרא בשקיקה ברחבי העולם". עכשיו גם בישראל.
"סמוך עלי", מריו לבררו, מספרדית: ארז וולק, תשע נשמות, 150 עמודים

קרויאנקר

מי שלא שמע על דוד קרויאנקר לא שמע על ירושלים. האיש, אדריכל וחוקר, יקיר העיר, הוא המומחה הגדול לירושלים הממשית. ירושלים של מטה, של אבן וברזל וגם מתכות יקרות ממנו. הוא המתעד והמפענח את נשמת העיר המיתולוגית לכל הדתות, כפי שהיא מתבטאת ברחובותיה, בבנייניה, בסמליה הגלויים. "ירושלים, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" (כתר ומוזיאון ישראל, 524 עמ', כולל ביבליוגרפיה ואיורים ורשימת מקורותיהם), הוא כרך חגיגי מבהיק בלובנו, המתייחס באמת לפרטים הקטנים. לשבכות סורגים ושערים, לתבליטי כיתוב וכתובת בפתחי הבתים, לעיטורים קרמיים, לאריחי רצפה מצוירים, לסגנונות אמנותיים כפי שהם מתבטאים בעיצוב שער ומעקה, לשבשבת רוח על גג. הכרך ערוך בבהירות ובאסתטיקה הזכורה לטוב בכל ספר ירושלמי של קרויאנקר.

יש כאן מעט טקסט קל לקריאה, והרבה פרטים קטנים להתבונן בהם באיור, בשרטוט או בתצלום. דפי כרומו גדולים, ראויים למבט של נחת במהלך החג. כשרחובות עיר הקודש יתפנו מצלייני פסח–פסחא, יהיה אפשר לגשת ולגעת בעמוד מעוטר בסגנון קלאסי יווני (אכסניית אוגוסטה ויקטוריה), או בסורג "ארמני" בעיר העתיקה.

כמונו

אנטואן לורן אפּוֹלינר פֶה (1789־1874), חוקר טבע והומניסט צרפתי, טען כבר במאה ה־19 שאסור לבני האדם להתעלל בבעלי חיים. בשני מאמרים שנכרכו כאן בספר אחד, "אין להתעמר בבעלי חיים" (מצרפתית: מיכל אילן, נהר, 69 עמ') מסביר פֶה למה החיות ראויות ליחס הוגן ורחום. הוא לא מטיף לצמחונות (בתקופתו איש ממילא לא היה מקשיב לו), הוא מדבר על גישה הוגנת אל היצור שהאדם ניזון ממנו. הוא שולל סאדיזם והרג לשם הנאת הצייד בלבד. "האכזריות כלפי בעלי החיים מתפשטת במהרה כלפי המין האנושי כולו". הספר מלווה באיורים זואולוגיים מעידן שידע להעריך את האמנות הזאת.

 





גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.