לפעמים המציאות כותבת לך את הפתיח: ביוזמה חד־פעמית נדירה אפשרו מפקדי היחידה האמריקאית המהוללת Navy Seals לכתבי רשת CBS להתוודע לבעיה פנימית קשה שהפושה ומפוררת את הילת היחידה כמו חלודה. באמצעות ראיון חושפני עם חיילי היחידה ומפקדיה סיפרה CBS על התמכרות קשה ומקיפה של הלוחמים למגוון רחב של סמים, שהיה משאיר נרקומן רחוב ממוצע במצב מתמשך של קנאה קיומית.

על רקע הדיון כיצד הגיעו הלוחמים, שבין השאר חיסלו את אוסמה בין–לאדן, להתמכרות סיטונית לקוקאין, להרואין, לקריסטל מת', לאקסטזי ולמגוון מלא של נרקוטיקה פרמקולוגית סינתטית, היה מוזר לראות את האנשים האינטליגנטיים ביותר בצבא מהססים להגיע למסקנה המתבקשת מאליה - תעוקת האימונים הבלתי נסבלת, הקושי הפיזי ושיעורי הנשירה מהיחידה מחייבים את חייליה להיעזר בכל הקביים העומדים לרשותם. מוזרה אף יותר האכזבה שהביעו המפקדים מנסיגתם המוסרית של הלוחמים מערכי היחידה ותחושת העלבון שלהם מחייליהם.

באותם ימים ממש סיימתי לקרוא ספר חדש ומתוחקר היטב על הרגלי צריכת הסמים בקרב החיילים, המפקדים והאזרחים בגרמניה הנאצית, ולמדתי כי כחלק מהכנתם למלחמה ייצרה תעשיית התרופות הגרמנית כמות בלתי נתפסת של כדורים, בעיקר אמפטמינים ותרופות ממריצות אחרות, שאותן חילקו כחלק מערכת ציוד הקבע הרגיל לחיילים, שעה שמפקדיהם, מהיטלר וגרינג ועד היתר במורד שדרת הפיקוד, התענגו על כל מה שניתן היה להסניף, לבלוע ולהזריק ונמצא תחת ידיהם בכמויות שהיו מלעיגות את בוליביה.

עוד נודע כי מלבד כמה רופאים מעטים שהתריעו באומץ נגד ההשפעות ותופעות הלוואי ארוכות הטווח של הקוקטייל ההרסני הזה, שאר נציגי הרפואה היו בעד הממריצים שסייעו לחיילי הוורמאכט והלופטוואפה להילחם ימים ארוכים ללא מנוחה ושינה; וכי המציאות כפי שנשקפה דרך עיניהם של היטלר וגרינג הייתה מעוותת, משופצת ולא ריאלית יחסית למצבו האמיתי של הצבא בשטח, מה שחיבל קשות ביכולתם לקבל החלטות אסטרטגיות ארוכות טווח מעמדת הפתיחה המזהירה שלהם בתחילת המלחמה ועד לתבוסה בסוף אפריל 1945.

הספר "מתקפה - סמים ברייך השלישי", מאת נורמן אוהלר הגרמני, היה יכול להיות פרודיה משעשעת אלמלא היה כה אמיתי ונוקב. ובעיקר מעניק הצצה למבוך המסדרונות בבונקרים שבהם בילה היטלר את השנים האחרונות למלחמה כמו חולדה החוששת מאור יום וחיה בחדרי בטון קר, במיוחד מאז ההתנקשות הכושלת בחייו כחלק ממבצע ולקיריה של פון–שטאופנברג וקושרים אחרים, שניסו להרוג אותו ולהגיע להסכם כניעה מסודר עם בעלות הברית. פציעתו הלא קלה כלל של היטלר, שהרעישה גם את אישיותו, לא ניכרה בו בעיקר משום שהסמים שצרך עמעמו כל אירוע חיצוני שקרה לו.

מורפיום היה בשימוש צבאי כבר במלחמת האזרחים בארה"ב (1860–1865) ובמלחמה בין צרפת לפרוסיה (1870–1871). תוך זמן קצר הפכו מנות מורפיום לפתרון המועדף והאפקטיבי לפצועי מלחמה. השינוי היה קריטי; כעת ניתן היה לשמור את פציעתם הקשה של חיילים בפרמטרים הגיוניים של כאב. השינוי היה חיוני לניהול מלחמה בסדר גודל שלא היה מוכר קודם לכן - פצועים שאיבדו בעבר את יכולתם להילחם ופונו משדה הקרב, טופלו כעת בהליך מקוצר ונשלחו חזרה לחזית. שני משככי כאבים אפקטיביים היו בהישג יד ללא מרשם בארה"ב: במשקאות שהכילו מורפיום השתמשו להרגעה, ואילו במשקאות שהכילו קוקאין (כמו יין מריאני), בורדו עם תמצית קוקה ואפילו קוקה קולה, נעשה שימוש כדי לרומם מצב רוח שפוף ולהגיע לאופוריה, כמקור הדוניסטי וכחומר הרדמה.

ב–1926 הייתה גרמניה המובילה העולמית בייצור מורפיום וביבוא הרואין. 98% של הייצור נועד ליצוא. 91 טונות של מורפיום יוצרו בין 1925 ל–1930, כ–40% מסך הייצור בעולם. אחת הכוכבות הידועות של זמנה, השחקנית והרקדנית אניטה ברבר, טבלה חופן עלי כותרת של שושנה בתערובת של כלורופורם ואתר לארוחת הבוקר ואחר כך ליקקה אותם. סרטים שעסקו בקוקאין ובמורפיום הוצגו בבתי הקולנוע, ואת הסמים הללו ניתן היה לקנות בפינות רחוב ללא מרשם. כ–40% מהרופאים בברלין היו מכורים למורפיום. ב–1928 צרכה ברלין לבדה כ–100 ק"ג של מורפיום והרואין, שנמכרו עם מרשם בבית מרקחת. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו השתמש בקוקאין, הבחירה המועדפת כדי להעצים את הרגע. קוקאין התפשט כשריפה והיה סממן של העידן האקסטרווגנטי.

יו"ר הוועדה הרפואית של ברלין קבע כי כל רופא היה חייב למלא "דוח סמים" כאשר פציינט השתמש במרשם לנרקוטיקה במשך יותר משלושה שבועות, מכיוון ש"בטיחות הציבור נמצאת בסכנה כרונית מהתמכרות לסמים כמעט בכל מקרה". כאשר דוח כזה הגיע לשולחנם, בדקו שני מומחים מטעם הוועדה את הפציינט המשתמש. אם מצאו סממני התמכרות ניכרים, הם היו מכריזים על גמילה מיידית. על אף שברפובליקת ויימאר היה מקובל לטפל בגמילה אטית ומבוקרת, כעת נגזרה על המכורים זאת המכונה Cold Turkey, גמילה מיידית שגרמה סבל גדול. במקרים חמורים יותר שהובאו בפני הוועדה, היה בסמכותה לגזור הרחקה ומאסר על המשתמשים, ונרקומנים נשלחו למחנות ריכוז.

התודעה הגרמנית קשרה בין יהודים לסמים, ישות רעילה ומגפה קיומית שאיימה על גרמניה: "במשך דורות נאמר לבני עמנו על ידי היהודים והמרקסיסטים 'גופכם שייך לכם'. המסקנה מכך הייתה שבכל אירוע חברתי שבו השתתפו נשים וגברים, ניתן היה ליהנות מכמויות גדולות של אלכוהול, אפילו על חשבון הבריאות. זה היה בניגוד לתפישה הטבטונית שעל העם הגרמני לשמור על המסורת הנצחית של אבותיו, וכי הגוף שייך לשבט ולא לאדם הבודד". המשרד למדיניות הגזע במפלגה הנאצית טען כי האופי היהודי תלוי בסמים בהגדרתו. היהודי העירוני מעדיף קוקאין או מורפיום כדי להרגיע את עצביו המתוחים תמידית, ומעניק לעצמו זמן איכות של רגיעה פנימית ושלווה.

אינפוזיה לפני נאומים

תלותו של היטלר החלה בשלב מוקדם, ועשתה את כל הדרך ממנהיג שמשא העולם על כתפיו הזקוק לזריקת ויטמינים מזדמנת לעיצוב האישיות, ועד למכור כבד לכל הסמים הקשים המוכרים לרפואה ולכמה שאינם מוכרים. בימי הוועידות והנאומים הגדולים פרגן היטלר לעצמו "זריקת כוח" כדי להיות בשיא אונו ולעבוד על כל הבוכנות. שפעת שפקדה אותו תכופות, ומנעה ממנו להופיע בציבור בימים קרים, נחסכה ממנו באמצעות אינפוזיה של ויטמינים ותוספים.

כדי להיות מסוגל להחזיק את ידו בהצדעה הנאצית במועל יד, התאמן היטלר על פיתוח שרירי החזה והגניב מנות ויטמינים וגלוקוזה, כולן באינפוזיה לווריד, שנתנו למוח זריקת אנרגיה ואפשרו לו לנאום את נאומיו הארוכים והמתישים בפני אוהדיו כשהוא לובש מדים דקים וקצרים, מבלי להראות כל אפקט של חולשה גופנית. כאשר איבד היטלר את קולו בעת נאום באינסברוק ב־1937, היה זה ד"ר מורל הנאמן שהתגבר על ההפרעה באמצעות זריקה.

היינריך בל ששירת כחייל בצבא הגרמני כתב, "למוזיקה יש השפעה מנחמת עלי (אבל בל נשכח את הפרביטין המעניק לי שירות נהדר, במיוחד בלילות של התקפה אווירית)". בל לא הצליח לחזור לחייו אחרי המלחמה ללא "השירות הנהדר" של אמפטמינים, גם כאשר השתרר שקט סביבו והוא ישב לשולחנו לכתוב. הוא הפך לתלוי בתרופה כדי לסבול את אימת המלחמה כחייל וכדי להמשיך להתקיים: "אנא אל תשכחו לשלוח לי בהזדמנות הבאה מעטפה עם פרביטין", כתב להוריו.

משהו באופי הגרמני ובנכונותו ברגע היסטורי מסוים להתלכד לכדי ישות הומוגנית ורצחנית הוא שגרם לגרמניה להחליף הילוך. כעת הייתה לגרמני הממוצע תרופה ממריצה בכיסו. ד"ר רנקה, מבכירי המתנגדים למהפך הפרמקולוגי שעבר על גרמניה, קבע כי "שיעור גדול של קצינים נושאים פרביטין עליהם... ההשפעה המיידית הרצויה שעליה העידו כל הנשאלים, בין אם חיילים ממונעים או רגלים: הם ידעו שהלחימה יכולה להתחיל בכל רגע, ובמקרה כזה הם רצו להיות בשיא כוחם וערניים לחלוטין. לכן אין זה פלא שהיה להם ניסיון מוקדם עם קריסטל מת', שהוא בעצם פרביטין בגרסתו המוקדמת".

מזכר הידוע בשם "האלמנט הממריץ" נשלח לאלפי רופאים צבאיים, למאות רופאים בחזית ולרופאים שדרגתם הייתה זהה לקציני אס־אס. הפסקה הראשונה שבו העידה על תוכנו: "הניסיון מהמלחמה בפולין הוכיח כי במצבים מסוימים הושפעה הצלחה בשדה הקרב על ידי התגברות על עייפות אצל החייל שנדרשה ממנו רמת תפקוד גבוהה. התגברות על הנטייה הטבעית לשינה יכולה להיות במקרים רבים חשובה יותר מכל השפעה שלילית שאפשר לייחס לכדור. הממריצים לערנות נמצאים בהישג יד ופרביטין כלול בערכה הרפואית... במינון הנכון נמסכת בחייל תחושה של ביטחון עצמי מוגבר ומתמעט החשש מלהתמודד עם עבודה ומשימות קשות. העכבות נדחקות הצדה מבלי שלתרופה תהיה השפעה מסיחת דעת כפי שיש לאלכוהול".

כמקובל אצל הגרמנים, נערכו מיד חישובי הפקה והתייעלות: 853 אלף טבליות הופקו מדי יום. הוורמאכט הזמין כמויות גדולות לו ולחיל האוויר: 35 מיליון בסך הכל. היינריך בל לא היה צריך יותר לבקש מהוריו לשלוח לו אספקה פרטית.

קשה להפריז בחשיבות האמפטמינים בבליצקריג של הרייך השלישי, ומצד שני קשה לטעון כי הבליצקריג ניזון רק מצריכה מופרזת של אמפטמינים. ד"ר פיטר סטיינקמפ, היסטוריון רפואי, טען כי אזרח חסר כל תועלת צבאית כמו ד"ר מורל, רופאו הפרטי של היטלר, קוסם הזרקות שלא ידע להבדיל בין קת לקנה, הסתובב לבכירי הצבא בין הרגליים ודחה בחזותו ובהתנהגותו את כולם, היה חשוב לפיהרר יותר מכל גנרל בעל תועלת אסטרטגית בצמרת הצבאית. המלחמה התנהלה סביב יכולתו של ד"ר מורל לחמש את הצבא בתרופות הממריצות הנכונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהדיאטה הקרבית מצד אחד, ומהאופן הסוונגאלי שבו השתלט על אישיותו ההתמכרותית של היטלר והפך לרופאו האישי הבכיר החשוב ביותר.

כדי להשתלב בהוויה הצבאית שסביבו עיצב לעצמו הרופא השמן חליפת מדים פרי דמיונו, עם סרטים ושרוכי זהב וצווארון אפור בהיר, רק כדי שלא יבלוט בבגדיו האזרחיים בין הקצינים סביבו. מדיו המגוחכים הפכו לבדיחת השעה בקרב הגנרלים. כאשר הוסיף אבזם אס־אס לחגורתו, נרשמה מיד התנגדות חריפה לתחפושת משום שלא היה חבר אס־אס, והיה עליו להיפטר ממנו.

ההשפעה הקשה ביותר על היטלר - שהיה צמחוני, ורבות דובר על שנאתו לבשר ועל המזון הדיאטטי הבריא שאכל חוץ מתאוותו לדברי מתיקה - הייתה של סגנו הרמן גרינג. גרינג, נהנתן גדל מידות ועב בשר שגם תפר לעצמו חליפות לבנות עם זהבים נוצצים, היה ההדוניסט הגדול ביותר בצמרת הרייך, בעיקר משום שלא ניסה להסתיר זאת בשימוש מוגזם באיפור על פניו ובמשיחת לק סגול על ציפורניו.

בעת ביקור של גרינג באחוזתו של היטלר, אחרי ניתוח בטן שעבר כדי לטפל בפציעה שממנה סבל מאז ההסתערות על מינכן ב–1923, נודע שהאיש השני בחשיבותו בגרמניה פיתח התמכרות קשה למורפיום. לפני שיצא את חדר השינה שלו בבוקר היה "מורינג", כפי שכונה בלעג, מוציא את המזרק האישי שלו מתיק העור המיוחד, מקפל את שרוול חולצתו, כורך את זרועו כדי שוורידיו יבלטו ומזריק לעצמו כמות עצומה של מורפיום שנכנס לדמו תוך שניות מעטות. העולם היה מונח לרגליו, והוא הביט בו דרך אישונים קטנים כראש סיכה. במוחו השורה במורפיום פנטז הרייכסמרשל על ניצחונות גדולים על בעלות הברית.

אפקט הגמילה

לצד תיעוד קפדני של האפקט הממריץ של פרביטין, ככל שהמלחמה התארכה התברר יותר ויותר כמה חמור היה אפקט הגמילה מהסם. חיילים סבלו מאנרגיה נמוכה, מהיעדר מוטיבציה ומדיכאון. ככל שלקחו יותר קריסטל מת', ייצר המוח פחות דופמין וסרוטונין. ככל שהחייל חש ירוד יותר, כך נטל כמות גדולה יותר של התרופה בפק"ל.

השאלה המתבקשת שהספר אינו מטריד עצמו בה, אולי בשל רגישותה והקושי לענות עליה, היא כיצד השפיעו התרופות הנרקוטיות, שהמשותף לכולן הוא תגובה מיידית וקצרת טווח של אופוריה לצד נתק מהמציאות ופגיעה ממשית ברגישות הנפשית לגירויים חיצוניים, על המוציאים לפועל של הפתרון הסופי והפעלת מכונת ההשמדה. השאלה שאינה מרפה לרגע מאז סוף המלחמה, ושטרם ניתן לה מענה משכנע: מה גרם לחיילים וקצינים גרמנים שלא הראו נטיות פסיכוטיות רצחניות קודם לכן להפוך לתלייניו משתפי הפעולה מרצון של היטלר והמוציאים לפועל של זממו?

הדעת נותנת שחייל המתחיל את יומו עם שתי טבליות פרביטין, המורידות מיידית את סף הרגישות שלו ומעניקות לו תחושה שקרית של כוח ומרץ מדומים, הוא בדיוק הרובוט האנושי נטול התחושות הרלוונטיות שאמורות היו למנוע ממנו לקחת חלק בזוועות. עולה על הדעת שרק מי שאטום הרמטית לכל גירוי חיצוני, ומנותק מקשר עם סביבתו, יכול היה להיות כלי משחית כה אפקטיבי בידי מפקדיו. אותה השערה נכונה בעיני לגבי השיעור הגבוה של התאבדויות בקרב הנאצים הבכירים כאשר היה ברור שהמלחמה נגמרה, ובמקרה הטוב הם יתבקשו לתת את הדין על מעשיהם (במקרה הפחות טוב הם ייקרעו לגזרים על ידי כובשיהם הסובייטים).

התאבדות הייתה המוצא היעיל ביותר בהשוואה לאופציות האחרות, ועדיין לא מדובר בחבורת האנשים האמיצה ביותר בתולדות המלחמות שמצאו את האומץ, או הייאוש, לקחת כמוסות רעל או לירות בעצמם. מצב מתמשך של קהות חושים כתוצאה מסמים קשים יכול להסביר את התופעה.

ההיסטוריון הבריטי והביוגרף של היטלר, איאן קרשו, טען כי "הכמות הגוברת של הכדורים והזריקות שנתן ד"ר מורל לפציינט א' מדי יום, 90 סוגים שונים במהלך המלחמה ו–28 כל יום, לא הצליחה למנוע את הידרדרותו הפיזית של היטלר. מהרישום הקפדני שניהל הדוקטור הכפייתי, כחלק מהאופי הגרמני הפקידותי או כחלק מתיאוריה בלתי סבירה כי אותו רישום ישמש ככתב ההגנה שלו בבוא היום, עולה כי 885 הגשות סיוע תרופתי נרשמו ב–1,349 ימים. מתן 1,100 תרופות רשום ביומן לצד 800 זריקות, כזריקה מדי יום. כדי להמחיש את עדותו נהג ד"ר מורל להדביק את המזרקים שבהם השתמש לעמודי היומן, כמי שמתעד בתיעוד שקוף רפואה אצילית. בשיא הקרבות מוכיח התיעוד הגרמני כי יחידות שריון השתמשו ב–30 מיליון כמוסות במהלך חודשים מעטים, כמות מטורפת לכל הדעות.

רמת ההכחשה של היטלר ביחס למתרחש בחזיתות השונות, בעיקר בחזית המזרחית ובקרב ההכרעה בסטלינגרד, נמצאת ביחס ישיר לעלייה חדה בכמות הסמים שצרך. בסופו של כל יום שבו התהלך במסדרונות הבונקר כרוח רפאים אפורה, קרס היטלר על המיטה בחדרו ודרש הקלה מיידית בכאביו כדי שיוכל להיות במיטבו בקבוצת הפקודות היומית. המציאות הזאת דרשה מד"ר מורל לעבור להתגורר בבונקר מתחת לבניין הרייכסטאג ליד מנהיגו הנערץ, ולעסוק באספקת סמים שבינה לבין רפואה איכותית לא נותר דבר.

החומרים הבנאליים ביותר שניתנו להיטלר היו ויטמינים שונים וגלוקוזה, אך הם איבדו מהאפקטיביות שלהם במרוצת השנים. בידיים רועדות וכשהוא מאלתר הרכבים שונים, הזריק מורל להיטלר קוקטיילים פרי דמיונו ובהם סטרואידים, הורמוני גדילה, מיני חומרים שנלקחו מאיברים פנימיים של חיות שונות, בעיקר חזירים, תמצית לבלבים וכדומה. הרופא השמן והרועד כמקפא ג'לי כבר לא הצליח למצוא ורידים בריאים בידיו הלבנות של היטלר. המזריק המהולל נאלץ עתה לדקור את הפציינט המסוכן כמה פעמים עד שהצליח.

כדי להשכיח את כאב ההזרקה נתן מורל להיטלר 20 טיפות דולנטין, אופיאט עם אפקט דומה למורפיום. בעיקר סבל הפיהרר מהתמוטטות כללית של איבריו הפנימיים, סתימות מעיים, שלשול דמוי דיזנטריה ותשישות. את כל הנ"ל ליוותה נטייה (משפחתית) לנפיחות רקטליות שהפכו לארומה שליוותה את היטלר לכל מקום. כאשר לא נותרו עוד תרופות לבני אדם לתת לו, עבר ד"ר מורל לתרופות וטרינריות, הורמונים של חיות לעידוד הליבידו והחיוניות, תוסף שהופק מאשכי פרים שאמור היה לרפא דיכאון, ואחד נוסף שנלקח מערמונית של פרים צעירים כדי שאווה בראון לא תתלונן.

למרות חיבתו ההיסטורית לרפואה, להיטלר של סוף המלחמה לא היה מושג לאן לוקח אותו ד"ר מורל המיטיב. זו הייתה דרך ללא מוצא שהרסה באופן אלים את כל מערכות גופו. אם לא היה מתאבד ב–30 באפריל 1945, היה היטלר מת זמן קצר לאחר מכן מייסורים עזים, מבלי שהייתה ניתנת לשוביו הזדמנות לחקור אותו ולדבר איתו. ניסיון להגדיר שוב את עיקרי תבוסתה של גרמניה: תשישות מסוממת והיעדר מוטיבציה כאשר מפקדה העליון עייף וחולה מכדי לצאת ממיטתו ולקבל החלטות.

הפציינט א'

ספר חדש מתאר את גרמניה של הצורר הנאצי כאומה המכורה לסמים קשים שהקהו את חושיה, והביאו בסופו של דבר לקריסתה ולהתאבדות מנהיגיה