אבל מה שזכור לי במיוחד מכל אותם טלפונים זועמים, זה שחצי מהם טענו את הטענה הבאה: שאני מחלל את זכר השואה, כי "מעולם לא היה דבר כזה". לא עזר שאמרתי להם שזה סיפור דמיוני, וברור שזה לא היה. הם רצו שאכתוב בעיתון שזה גם לא יכול להיות. ואז ידעתי שלא רק שזה יכול להיות, אלא כנראה שיום אחד זה יהיה.
ככל שדבר הולך ומתרחק, כך אתה מרגיש צורך למלא את החסר בפרטים. הלב רוצה לשמור על העבר, לא פחות משהוא רוצה לשנות את העתיד. ואז אתה מתחיל להמציא. כמובן, בתנאי שהדבר הזה, שהולך ומתרחק, עדיין חשוב לך. עדיין נושא מפתח קריטי לזהותך. וכך השואה הולכת ומתרחקת, אבל אנו זקוקים לה יותר ויותר. אז אנחנו ממלאים את החסר, את הפרטים ההולכים ומיטשטשים, ברגשות ריקים, בחוקים היסטריים. מצד אחד, יש חוק במדינה האוסר להשתמש במינוח "נאצי" או "שואה" בכל הקשר אחר שאיננו של השואה המקורית שלנו. זה כמו חוק זכויות יוצרים, רק שהתמלוגים על היצירה משולמים לא בכסף, אלא בצדקנות. מצד שני, אנחנו אלה שזורקים את היטלר לכל ויכוח על מצב המלפפונים.
ואיכשהו הם התחברו. היהודי שהיה דומה להיטלר, והנאצית שהייתה דומה ליהודייה. שניהם היו בודדים, שניהם היו צעירים, ולשניהם היה מראה שלא אפשר להם יותר מדי מוביליות חברתית. ואש התלקחה ביניהם. ולמשך זמן מה הם היו אחד הזוגות המדוברים של פראג, מין זוג כזה שאתה מזהה מרחוק ומדבר עליו מאחורי הגב. וכמו שקורה לא פעם במקרים כאלה, חוסר הברירה הוביל לאהבה, והוא הודה בפני: דבר כזה לא היה לי בחיים. לא עד אז, ולא מאז. "כמו אש ששמו בפריזר", אמר, "ופתאום הוציאו החוצה ואמרו: נו, שוין, פארברענען" (יידיש: נו, בסדר, תבערי).
והסיפור הזה, שלא הייתי שומע עליו לולא כתבתי על הרובוט היטלר והרובוט אנה פרנק, הוא בדיוק מאותם סיפורים שעוד רגע ילכו לאיבוד. כי אין לאף אחד אינטרס לזכור אותו, והוא לא עוזר לא לימין ולא לשמאל, לא למזרחים ולא לאשכנזים, לא עוזר לפוליטיקה ולא עוזר לכלכלה, לשואה הרי יש תפקיד והסיפור הזה לא עוזר לו, אבל רגע לפני שאנחנו נעלמים ומשאירים את ההיסטוריה לשקרנים שמאמינים לעצמם, ואז עושים מהשקר הזה סלפי ומתרגשים ממנו, רגע לפני שכל זה קורה, אולי כדאי לומר כך: שהזיכרון הוא לא היהודי שלנו. הוא קיים והוא אמיתי, גם אם הוא לא משרת אף אחד.
התרעות פיקוד העורף