אני מתגעגע גם למעבר הזה אצלנו, בצִ'יק, כל שנה, מהשתיקה והאבל והמלנכוליה והאפלוליות ביום–זיכרון, אל האור המסנוור והשמחה והשירים והבמות וההמונים הזורמים והריקודים ביום–עצמאות, שכו–לם ביחד. לא כמו ביומיום, שרבים ושונאים וכל דבר משגע אותנו וכולם חנטרישים בקומבינות. ככה שאני אמביוולנטי. הבינותם? עובדה שהפספורט שלי ישראלי, אם אני בכלל יִמְצא אותו בסמטוכה שבבית, ובטח לא בתוקף, כי צריך לטוס לסָאוֹ–פאולו או לרִיוֹ לחדֵש, אם רוצים, ואני לא רוצה.
דווקא היו לי בַּשבע שנים שאני פה כמה ישראלים. היה אפילו גנרל אחד, שבשבילו הייתי אנטוניו האיטלקי ודיברתי אנגלית, בתור גָיְיד. הוא דווקא מאוד סימפת אותי ובסוף נתן לי את הכרטיס–ביקור שלו וטיפ שמן, שהחזרתי לו והוא לא הבין למה. הוא אמר, שתבוא לישראל, השם שלי יפתח לך הרבה דלתות. המושחת הזחוח הזה. וחברה שלו הצעירה נתנה לי נשיקה. מה, השיגעון כמעט התפוצץ לי עליו. זה אולי שיגעון לדבר אחד. אידיאה פיקס. אבל לאידיאה פיקס יש יעד; יש חתירה למשהו סופי - ולי? מה האידיאה שמובילה אותי? מה, שיסלחו לי? זין! אני זה שצריך לסלוח ואני לא יִסלח. אז מה? שיודו שהייתי נקי וגיבור ושהעלילו עלי? שום דבר לא ימחוק מה שהיה ויקומם את ההריסות, כמו שאמרו פעם. יש לי אידיאה פיקס עם חור שחור בנשמה.
טוב, נכנסים לאִיגוּאַסוּ, שזה "מים גדולים" בשפה העתיקה של שבט הגוּאַרנִי. 275 מפלי–מים, הרוב בשטח הארג'נטיני ופחות מרבע, בפרובינסיה פָּארָאנָה בברזיל. הכי גבוה 85 מטר. הכי פופולרי הגארגאנטה דו דיאבולו, הצוואר של השד, או השטן. בכל שעה יורדים במפלים יותר משמונה מיליון קוב מים. הנה, תראו: המים נופלים למטה בכזה רעם וכוח, שמחריש אוזניים - נכון. לא שומעים מה שאני אומר - ורותחים למטה בצהבהב כזה, כמו בנפש שנשרפת. מהפנט, לא?
חה. כי לְמה יש לי להתגעגע? לכל הזבל של השחיתות והכיבוש והכוחניות וההתנשאות והאתה–בחרתנו ולזרעך אתן את הארץ הזאתי? ‘כל זאת, כל מקום שהייתי, לא מצאתי מנוחה ומנוח. כל הזמן מִתְּלַחֵם עם עצמי, כן היה, לא היה, הייתי צריך להגיד להם ככה; לא, הייתי צריך לצרוח. להרביץ. ומכל מקום, כמו עכבר שהדליקו לו את הזנב, ברחתי למקום אחר. עד שהגעתי לכאן. לי כאן קוראים אנטוניו. טוניו. יש כאן סיכון מסוים להיות ישראלים, אז יודעים שאני איטלקי, מהעיר לוּקָה, כי אני מדבר קצת איטלקית. אני מנסה כל הזמן להימנע מהזהות הישראלית שהייתה לי.
זהו. מה נשאר לי לעשות? אני סך–הכל קיבוצניק סתום. בצ'יק החלטתי, ארזתי צ'ימידן וקניתי טיסה למקום הכי רחוק מכאן. זאת אומרת, מהארץ. מאז לא חזרתי.
לפני חצי שנה הם עשו אירוע מוסלמי עם איזה קאדי שנאם בצעקות ובערבית מצוחצחת, ואספו תרומות לחיזבאללה והיו קריאות ושלטים לחסל את ישראל וכאלה. את זה, האקס–ישראלי הצנחן הטמבל שבי לא יכל לסבול. בלילה למחרת, כשכיבו ה–כל, התגנבתי לשם עם מיכלי צבע וריססתי בצבע אדום שלא יורד, באותיות דפוס עבריות גדולות, מה שגולדה אמרה פעם, "הערבים לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" ובכחול ציירתי מגיני–דוד על איזה 50 באסטות וחנויות על הקיר והדלתות והפחים, עד עלות השחר, כמו שהיו אומרים. שמעתי, חה, שהם מה זה השתוללו ואמרו שהמוסד עוקב אחריהם וצריך לארגן שמירה וכאלה. התפחדו להם. זהו. תרדו כאן. זה מתחיל מעבר לפינה. אפשר גם לאכול כאן על האש כאלה. לא מומלץ. ותיזהרו על הישראליות שלכם, כן?! בלאו הכי אני יֵחכה לכם כאן כמו הבית, עד שתחזרו.
התרעות פיקוד העורף