"בן 60 נסעתי לפריז לקלף מעלי קליפות שהצטברו", כותב אייל גפן על גב ספרו החמישי, "שלושים יום בפריז" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "באתי לפריז מכונס כמו משורר מודחק שרובצת לו בגרון הרבה מליחות./ ישבתי בבית קפה במונמרטר לחגוג עם עצמי את סוף החצי הראשון של החיים./ פתחתי את המחשב ודיברתי בלי סוף./ ברחובות פריז הייתי הכי קרוב שהייתי לעצמי בכל ימי חיי".

מה פתאום פריז?

"זה קשור לזה שהמצאתי את עצמי מחדש לגמרי. אני רץ כל יום עשרה קילומטרים בחוף. לפני שש שנים התעלפתי תוך כדי ריצה. אז לקחו אותי לבית חולים, שם התברר שעברתי התקפת לב. כשהתאוששתי, התקשרתי למזכירה הנאמנה שלי, והודעתי לה שאנחנו הולכים לסגור את המשרד להפקת סרטי פרסום ותדמית שהיה לי 34 שנה. מספיק לנהל ולזרוק פקודות כמו איזה גנרל. יום אחרי הסגירה נסעתי לנקות את הראש בפריז ולטפל שם בנפש שלי. מאז אני על הקו".

אבל למה דווקא שם?

"כי ברחתי מעצמי והייתי מוכרח להגיע לאנשהו. באתי לשם בלי תוכנית סדורה. כעבור יום־יומיים הסתכלתי בבית קפה על איזשהו בן אדם, והתחלתי לשוחח איתו בראש שלי. מכאן הגעתי לספר שכל השיחות בו הן עם אנשים שלא קיימים".

בלי פסיכולוגיה


כזה הוא אייל גפן (67), המציג את עצמו כשחקן, במאי, צייר וסופר. "בסך הכל הפסקתי בשנים האחרונות לרצות אנשים. הפסקתי להצטיין והפסקתי לדעת כל הזמן", הוא טוען. "אני עושה רק מה שבא לי. הצגת יחיד ושתי תערוכות בדרך. בנוסף, בלי פסיכולוגיה ובלי קואוצ'ינג, אני מתדרך אנשי עסקים בצורה פרקטית ועניינית איך להשביח את איכות החיים שלהם".



בקפיצותיו ובדילוגיו מדבר לדבר, מזכיר גפן את יוסי בנאי, שהיה פריזולוג ידוע. יום אחד, כשישב גפן בפריז בביסטרו של ג'ואל רובושון ובלס שבלולים או משהו כזה, צלצל הטלפון. זאת הייתה אורית, רעייתו, שהודיעה לו שיוסי בנאי, אלילו הנערץ, מת. אחרי ששמע את הבשורה המרה, יצא לשדרה ולדבריו, לא הפסיק לבכות יומיים רצוף.



כי בנאי, עם חבריו שבגן עדן, אבנר חזקיהו ונסים אלוני, היו המצפן של גפן לפריז. כן, נסים אלוני. בכתיבה שלו בספרו המבריק, ניכר בגפן שהוא מנסה ללכת בעקבותיו של מי שכישף את התיאטרון הישראלי. חבל שאי אלה "יציאות חנוך לוויניות" קצת מקלקלות את השורה. חוזרים לעיר האורות. "משהו מהאטמוספרה של העיר נכנס לי לתוך הדם", הוא מציין. "יש בה משהו מאוד השראתי. כשאתה הולך שם ברחובות, אתה מרגיש מחובק בעצמך כל הזמן ועף. כן. עף. זה חשוב למי שמגיע במקור מיגור, קיבוץ, לא המקום הכי פתוח בעולם".

בנסיעותיו הראשונות לפריז חבש לראשו, אולי על העוקם, ברט שחור, "כדי להרגיש קצת כמו פריזאי, אם כי במרוצת הזמן השתחררתי מזה. בסופו של דבר, אני לא יכול להיטמע בין הצרפתים. גם לו רציתי, לא יכולתי. אני לא יודע מילה בצרפתית. אפשר בלי. הרי כבר אמרנו שכל השיחות בספר מדומיינות".
"שלושים יום בפריז", ספרו של גפן, לא מתיימר להיות מדריך למטייל בפריז, אבל עולים ממנו ניחוחות המטבח הפריזאי והאספרגוס, שמתפצפץ שם במחבת, כמעט ניתז לפניו של המעלעל בספר. לדבריו, למד שם פרק בהלכות אוכל. "לא חייבים לאגור", הוא משנן לנו. "קונים מצרכים לארוחה, מבשלים ואוכלים. לא צריך להיות חזיר".

היית חזיר?

"ועוד איזה חזיר. חזיר נורא. עד שבניתוח לקיצור קיבה השלתי מעצמי עשרות קילוגרמים".

אם אפשר להבין מדבריך שהפסקת לטרוף, עולה מספרך שהכנסת לקרבך גלונים של משקאות שונים ומשונים.

"בעניין הזה אכן פרקתי כל עול, כי בבית אני לא שותה הרבה. בפריז לא הייתה לי מחויבות לכלום, אבל כידוע, ארוחות לא הולכות שם בלי יין".

ספר מתכונים אה־לה־פריז בדרך מבית היוצר שלך?

"איך ידעת? תפסתי אותי על חם. זה בעבודה, אם כי ייקח זמן".

אתה כותב: "יש דברים שצריכים להישאר בלתי מובנים כדי להתקיים". הסבר, נמק ופרט.

"כל חיי אני עושה מאמץ לא להבין את העולם, אלא להתאים את עצמי אליו. אני טוען שיש המון דברים שאני לא חייב להבין. אני גם לא יכול להבין אותם, ואין לי ברירה אלא לקבל אותם כעובדה - ולעבוד איתם. לא צריך לחקור כל דבר".
מאז שכתבת את הספר, חזרת לזירת הפשע.
"לפחות שלוש פעמים".

כלומר, לא נגמלת.

"אני לא עושה שום דבר כדי להיגמל. אני גם לא רוצה. ממש לא".

כי פריז היא מקום המקלט שלך, מקום המפלט שלך?

"בדיוק ככה. מילה במילה".

תקן אותי אם אני טועה, אבל עושה רושם שלא היית מחליף את תל אביב שלך בשום פריז, גם אם תאהב אותה ככל שתאהב.
"לא אעזוב את הארץ בשום פנים ואופן. בשום פנים ואופן לא אעזוב את תל אביב, המעוז שמייצר את החמצן הכי בריא לי. אומנם הגיחות החוצה הן גיחות מרנינות, אבל הכי כיף זה לחזור הביתה, אל התל־אביביות, שהיא חלק ממני". בינתיים, כאמור, הוא מבשל ומפיק הצגת יחיד חדשה שכתב, בבימויה של נועה וגנר, שבכורתה תיערך ביוני, בקפה תיאטרון בקאמרי. "זאת הזדמנות להזכיר חברים שהיו ואינם: שייקה אופיר, מוטי קירשנבאום, אסי דיין, יצחק רבין, אמנון ליפקין־שחק, ספי ריבלין, מנחם גולן ואריק איינשטיין", הוא אומר. "עם כל האנשים האלה עבדתי, והיום הם בשמיים. מכיוון שאני מתגעגע אליהם, אני עורך ערב זיכרון, קצת משעשע וקצת מרגש, שבו אני מספר על האנשים האלה".

זה מעיק עליך, שאתה פה והם שם?

"מה פתאום. זאת עובדה. הם שם ואני פה".