הדמות העלומה, המוכלת בכל ספר, יושבת מעבר לשולחן המערכת. העורכת, או העורך, קובעים עד כמה יעיד הטקסט על החופש שניתן לכותב, לטוב ולרע. העידן המוחצן, עידן התוצאה, אינו מתעניין בתהליך, אבל "החתרנים" מחייב התייחסות לעורכת יערה שחורי, מפני שהיא אפשרה לספר להיות מה שהינו: יצירה אישית של ספרות על ספרות, מסע מקורי ואנין בין ובתוך רומנים מכוננים. אין זה כותר שנועד לקהל הנקלע לחנות־רשת כדי לשאול את הנערה שבקופה על איזה ספר היא ממליצה. מדובר ביצירה חד־פעמית שנכתבה בידי קוראת פעילה, אינטנסיבית ונינוחה בה בעת. זוהי הקוראת, שסופרים ברמת נבוקוב, או בורחס, או ג'ויס, מייחלים לה. מיכל פלג (ילידת 1959, חיפה) היא הקוראת היוצרת, היודעת שהספר אינו שלם עד שהוא נקרא.

מיכל פלג נסעה ברכבת ספרותית במסלול שהתוותה לעצמה ופתחה למען קוראיה חלונות, שאולי לא הבחינו בהם קודם לכן, אל נופים טקסטואליים לא מובנים מאליהם. ספרה כתוב ברגישות דקה ובתבונה עמוקה, מתוך תנופת תשוקה עזה לטקסט הספרותי. פרקיו מעוררים תיאבון אינטלקטואלי ורגשי מן העמוד הראשון ועד לאחרון, ועל כך התודה לעורכת שהעניקה אוצר למי שישמח להבחין בו.



העונג עצום בכל רמת התבוננות ביצירה העוסקת ברומנים שנולדו במהלך מאה מתהפכת, אך שייכים לנצח. ראוי לכל שבח האומץ של פלג ללכת בדרכה המקורית, הלא אופנתית, אל תוך הרומנים ולעבור בהם הלאה, בסגנונה הייחודי, בלי ויתור על שפתה או על עמדתה לטובת איזו פופולריות מנוחשת. כמה מיטיב הוא החופש שלה ליצור קריאה פעילה, משתאה ומהורהרת, באותן יצירות שהיו לאבני דרך מכבר.

פלג אינה רואה ב"אנה קרנינה" או ב"בעקבות הזמן האבוד" איברים מאובנים בספרות העולם, כמונומנטים מובנים מאליהם שאין עוד לדון בהם. היא מכוונת מבט חקרני, מלא חדווה, אל יצירות שמבחינתה מוסיפות לנשום ולהיפתח אל העולם המשתנה. יצירות שהזמן הרץ, הכרונולוגי, אכן נעצר בזכותן והיה לממד חסר גבולות, מלא תנועה בתוכו ומתמיד להשתקף על פני ההתרחשויות ההוות.

היא מתחילה בגוגול, בגיבורו אקאקי אקאקייביץ בשמאצ'קין, לבלר שנהנה מעיסוקו כמעתיק טקסטים ונמנע מכל ביטוי אישי עד שהתשוקה למעיל חדש משתלטת עליו. ומגוגול אל רציף הרכבת הנושא את אנה קרנינה של טולסטוי, ופלג קוראת אותו אחרת: "כל המשפחות אומללות, נקודה". ואחר כך יעלה ויבוא פרוסט עם פרטי פרטיה של מציאות שמבקשת לחסום את המוות הרובץ לפתחו. "למעשה זהו מבנה אדיר ומשוכלל ביותר", כותבת פלג על שבעת כרכי הזמן הפרוסטיאני, "פתוח וסגור בו־בזמן".

ההתפעמות המובנית מכבר מן היצירות שפלג משכשכת באגניהן, חוברת להתלהבות מאופן עיסוקה בהן. מהראייה החודרת שלה, מהנאת המשחק כשהיא קוראת ב"לוליטה", מגילוי הביקורת הנבואית של נבוקוב על החברה האמריקאית. היא קוראת בבורחס, וב"יוליסס" התובעני והמתגמל, ובקפקא במופע ההרעבה של "אמן התענית", ובז'ורז' פרק הצרפתי, בן זמננו, שובר הצורה. והיא קוראת בשני כבירים ומרים, סמוכים אך שונים, זבאלד הגרמני וברנהרד האוסטרי. והיא מקנחת בישראלי אחד, שונה מכולם, מרסק שבלונות, פואט של פרוזה, יואל הופמן, המחבר חיבורים בלתי אפשריים של יהודי בישראל הגורר עמו שורשים עקורים מכל מקום.

מובן מאליו שחשתי בחסרונה של וירג'יניה וולף במסע המעורר הזה. אך פלג, נאמנה לעצמה והוגנת, הקדימה את הערתי וכתבה בשולי הספר: "במאה העשרים היו נשים סופרות רבות, ורבות השפעה (...) אך התמונה החקוקה על רשתית המאה העשרים היא עדיין תולדת מבט גברי - כך לפחות נחקקה אצלי". וזה כל העניין: אין מדובר בשיעור אקדמיה מייצג ומאוזן. פלג כתבה ספר אינטימי שופע אנרגיה, שהתחייב רק להנאת הקריאה היוצרת.

"החתרנים, מסע בספרות ובמאה העשרים", מיכל פלג, כתר, 319 עמ'



מתמודדת

נורית זרחי מנסה שוב ושוב לפצח את הכרח הבדידות הנכפה על אדם, ובמיוחד על אישה, ברגעים מסוימים בחייה. הלבדיות, כמו המוות, הם האובייקטים למחקר המתמשך שהיא מנהלת באמצעות קריאה וכתיבה על קריאה. ב"חידת הכפולים" (אפיק, 104 עמ') היא אינה מתבוננת ישירות בעין האימה. היא בוחנת את קליפתה, מקישה על החומר העמיד, מגניבה מבטים לא מחייבים פנימה, אל התוך הנורא. היא עושה זאת כאן בפרוזה פרגמנטלית ובשירה ותוך הסתמכות על שייקספיר, קתרין מנספילד, אמילי דיקינסון, פרויד. זהו מונולוג פנימי קשוב ומכוונן לאותו קול רחוק, מנחם, שלעולם ייוותר לא מזוהה, לא מושג ליד הממששת. התעייה אחר האהבה המגוננת מפני הבדידות והמוות לא תגיע לקצה. "את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל, זה גורלו של האנושי", היא אומרת לגיבורה קשישה בגן אנגלי, בסיפור של מנספילד. ובנשימה הבאה, רבת החסד, החיה עדיין, היא מוסיפה: "ואילו הייתי נבונה יותר, הייתי אומרת לה: תביטי בוורד הזה, איך הוא נפתח". הספר השולח קרניים זהירות אל החוץ מסביר את האנרגיה המולידה יצירה.

משועשע

הוצאת תשע נשמות ממשיכה לחשוף סופרים מאמריקה הדרומית. ריקרדו סטרָפָאסֶה הארגנטינאי (יליד בואנוס איירס, 1958) נגלה לקוראי העברית בנובלה "הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום" (מספרדית: סוניה ברשילון, 116 עמ'), סיפור לא צפוי, מצחיק באופן המפתיע שבו הצחוק נתקע בגרון. החל מהכותרת וסיפור המקור שלה במוטו (הבדוי־לא־בדוי), עבור בסיפור האבסורדי עצמו, שכולו כמו־קליל ובעצם מלעיג על מיני מקובלות. למשל, על סוגי עיסוקים, על צורות חיזור, על התאהבות, על אפיונים לאומיים (פרגוואי, ארגנטיני, סיני), על כתיבה ספרותית, על הרצינות המוגזמת המוקדשת לסיפורי ריגול, ובעיקר - על הגבול המטושטש שבין מציאות לדמיון. ועד הסיום, שבו חובט קיר בפרצוף הקורא המחויך.




 



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.