החיבה לזקנים שובבים פשטה כארבה על הספרות הפופולרית. לכאורה, מדובר בתנועה ריאקציונית שנועדה למחות על הסגידה לנעורים בעידן הצרכני–צרחני. אבל התוצאה ויתרה על המחאה האפקטיבית. נדמה היה שהספרות הזאת כמו נועדה להזכיר לצעירים, שגם הם יזדקקו לטיטול בבוא העת, אבל בה–בעת זה לא יהיה נורא כל כך. זה יהיה אפילו נחמד. מה–זה מצחיק! עד כדי השתנה במכנסיים (כפי שקורה לגיבור “רומן לגברת"). אחרי הזקנים (והזקנות) שיצאו מהחלון וחרגו אל עולם פנטסטי, הגיע פיירסנדרו פלוויצ'יני האיטלקי כדי לספר שהאמת היא שמחלות וזיקנה הן לא גליק גדול. עם זאת, טרשת נפוצה ודמנציה מעניקות היתר מוסרי לעשן מריחואנה, לשתות לשוכרה ולצחוק בקול רם.

היתרון של פלוויצ'יני על קודמיו נעוץ בכך שהוא לא מתעלם מן המצוקות שהגוף גוזר על בני הגיל השלישי. הוא שוזר בסיפור את הקשיים הפיזיים והמנטליים של גיבוריו, כולם בני תמותה שאינם מתאמצים להיות נחמדים בגילם, אבל הקורא מוזמן לצחוק בחברתם. הסיפור דינמי, שופע אמיתות מצדן המגוחך, ובסופו של דבר מזמין חמלה. לפי שעה, הזיקנה לא הורגת את הקשישים הספרותיים. היא מייאשת אותם לעתים, כשמלאי המריחואנה אוזל, אבל היא שופעת צחוק של אחים לצרה. פלוויצ'יני מעצב את הקשישים כטיפוסים מגוונים. הזיקנה לא יוצרת אותם בתבנית אחת. הם ציניים ותמימים, הם נרגזים ובלתי נסבלים, מטורפים, משתטים ואבודים. הסופר לא עושה הנחות לקשישים, גם לא לקשישות, ואפילו לא לקורא. שוב ושוב הוא חושף את המבט הביקורתי שבעל מבוגר נותן באשתו המבוגרת בעודה מתפשטת. אותו מבט מעניק הגיבור לגופו שלו, הרופס.



פלוויצ'יני, מרצה לכימיה מאוניברסיטת פאוויה, יליד ויג'באנו (1962). ביקרתי בשני המקומות העתיקים האלה לא מכבר, ועל כן נוספה כאן ההנאה מאהבת הסופר לעיירותיו. גיבוריו נולדו ובגרו בהן ומתפקדים בהן גם עכשיו, בגילם המדכא. פלוויצ'יני שובה את הלב החל מן הסצינה הראשונה, המעניקה לקורא מצלמת קולנוע תזזיתית, שעמה הוא עוקב אחר תנועת שלושה כלי רכב בכביש המוליך מן הריביירה האיטלקית לריביירה הצרפתית. המספר, צ'זארה, עורך ראשי בדימוס בהוצאת ספרים מילאנזית, נוהג ביגואר ישנה.

חברו לוצ'אנו, בעל סוכנות יגואר, נוהג ביגואר חדישה. לפניהם נוסעת לאיטה משאית אוקראינית חבוטה. לוצ'אנו מתעצבן על נהגה ומתפתח קרב כביש. במהרה יתברר שלוצ'אנו חמום מוח באופן מדאיג, יחסית לגילו, ואולי קורה לו במוח משהו שאינו נדיר בגילו. הנסיעה נועדה לנחם את אטיליו, החבר השני, שאיבד את אשתו לפני שבועות אחדים. פניהם לניס, לחופשה שתשכיח את המוות ואת התהליך שמקדים אותו. צ'זארה כבר נתון בתהליך. רופאו אבחן אצלו טרשת נפוצה והמליץ שבנו יספק לו מריחואנה.

בהיבט של חופשה בריביירה מדובר באירוע מאכזב. מנות הגורמה יקרות וסתמיות, הקפה נורא, חנות הספרים העתיקים סגורה, והסימפטומים של המחלות גוברים עקב המתח. המספר מתבונן במבט נטול חסד ברעיו המקשישים, באשתו ובאשת חברו. הוא מכנה את אצבעותיו של אטיליו “טפרים" ואת ראשו “ראש צב". הוא נטול אשליות, אך נהנה מהגילוי שהבריות מתייחסים בסלחנות לקשיש הלבוש היטב. בתוך ההתוודעות המחודשת אל עצמו בתפקיד זקן חולה, מגלה צ'זארה שהוא מעריך את בנו, שאשתו היא המטפלת המסורה לו, שהסופר הצעיר שטיפח ואשר היה לחברו הטוב ביותר, לא נטש אותו. הזיכרון שלו, הוא שנטש אותו, בלוויית הכוח בשרירי רגליו, אך הוא עדיין מסוגל לשאוף את רוח הים וליהנות מתכול השמיים. לזכותו של הסופר האיטלקי ייאמר, שלמרות השם המטעה במכוון, הסיפור שלו אינו ממתיק מלאכותי. מפני כך הוא נקרא בחדווה נטולת ייסורי מצפון. "רומן לגברת", פְּיֶירסַנדרוֹ פַּלַוויצ'יני, מאיטלקית: שירלי פינצי–לב, כתר, 294 עמודים.

אמנון נבות


עם סגירת העמוד נוחתת על השולחן מעטפה ברוכה מאין כמותה עם ספר חדש מאת אמנון נבות. מדובר באירוע גדול בספרות המקור. יש קומץ אוהבי ספרות בארץ שיודעים את האמת הזאת, וספק אם יכריזו על כך בריש גלי, מחשש לאובדן איזו עמדה עדכנית. נבות, יליד בני ברק (1952), לא כיוון מעולם אל הפופולריות, ומעטים זכו לקרוא את ספריו, אך זה עשרות שנים הוא מתפקד כקול איכותי בודד ברובריקה משלו. ספרו הקודם, “מזכר פנימי", מסה, יצא לאור ב–2011 ולא ידעתי על קיומו. הרומן האחרון שפרסם, “מקראות ישראל", המצוין ככל השלושה שקדמו לו, יצא לאור לפני תשע שנים. ובלבי כבר אמרתי ששתיקת הסופר נבות היא חלק מן ההתמוטטות התרבותית הכללית.




אך הנה הגיע, בלי הודעה מוקדמת, “גמר חשבון" (הוצאת דְחַק, 196 עמ'). שם הספר מצהיר על סיום מחויבויותיו הספרותיות של נבות. אני מסרבת להכיר בכך. בשבוע הבא אתייחס לרומן עצמו. בינתיים, ציטוט מפתיחתו, שנגינה רכה, עגומה ושֹוחקת, עולה ממנו. נבות שותה ממים עמוקים של ספרות עברית לדורותיה: “פה אני יושב. על כיסא נמוך במעמקיו של בית קפה קטן המשקיף על רחוב צדדי בתל אביב, ולידי באה לשבת עלמה אחת עולת ימים, לראשה כובע בארט ועל צווארה יבלת מאדימה ומחווירה חליפות בקצב הווריד הפועם בצדו השני של הצוואר.אני, כמתחייב מגילי, ממהר להחמיא לה על שקידתה בנגינה, שכן בידוע, סימן כזה, המכונה יבלת כנרים, הוא סימן מובהק לשעות רבות של אימונים בכינור. צעיר המופיע מגבה רוכן על הצוואר הזה ואומר, זו יבלת אהבים, לא יבלת כנרים, היינו, סימן שאין לטעות בו לאוהב השקוד על צוואר חשוקתו".


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.