מאזיני גלי צה”ל וקול ישראל יתקשו לשכוח את מה שהפך למטבע לשון מהיום ההוא במלחמת ששת הימים, כשהצנחנים הסתערו על העיר העתיקה. הם שמעו את הפקודה ההיסטורית של אל”מ מוטה גור לפרוץ פנימה דרך שער האריות, את רעש הפגזים ההורסים את השער, את קולות הצנחנים בלחימתם, ואת ההודעה האלחוטית המבשרת בקולו של גור: “הר הבית בידינו, עבור! …כל הכוחות חדל אש. עבור!”.
הם שמעו את הפגישה הנרגשת בין סגן הרמטכ”ל, אלוף פיקוד מרכז ומפקד חטיבת הצנחנים ליד מסגד עומר, את פעמי הירידה אל הכותל, את שירת “ירושלים של זהב” מפי כובשי הכותל ועוד. ליד המקלט בבית שבכרם בן זמרה, ישבה לילי גץ, ילדה בת שמונה וחצי, וחיכתה לשמוע בתוך בליל הקולות שבקעו מהרדיו את קריאות השמחה והשירה של אחיה, אבנר, הצנחן הגיבור. אבל אבנר גץ לא חזר מהקרב ההוא.
עשורים אחרי כן, עם תום השבעה על אחיה נוריאל ז”ל שהלך לעולמו במפתיע, רואה אור ספרה “הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל”. בספר היא מגוללת את סיפורה של ילדת מושב בגליל העליון, המתמודדת עם השכול ועם התואר “אחות שכולה” בעקבות נפילת אחיה הצנחן ועומדת על דמותו משחר ילדותו ועד צאתו לקרב שממנו לא שב.
לילי הורביץ-גץ, כיום אם לחמישה ילדים וסבתא לנכדים, עורכת דין וטוענת רבנית, היא הקטנה מבין בנות המשפחה. “שישה סדרי משנה”, כינה הרב המקובל מאיר יהודה גץ את בנותיו, ו”חמישה חומשי תורה” כינה את בניו. יוכבד הבכורה, אבנר ויהודית נולדו בתוניסיה. אחיהם הצעירים נולדו בארץ ישראל. הורביץ־גץ מספרת כי בתוניסיה ארגן אביה, שהוסמך לרב כשהיה בן 18 ואחר כך לעורך דין, תלמוד תורה לילדים, תמך באנשי הקהילה וקירב אנשים לתורה ולמצוות. בזמן מלחמת השחרור הכשיר עם רעייתו אסתר נוער לקראת העלייה לארץ. “אבנר קלט את מה שאבא לימד את הנוער, וכשגדל בחר ללכת בדרך שאבא התווה לנערים – ספרא וסייפא – שילוב של לימוד תורה עם שירות בצבא הגנה לישראל”, היא כותבת בספרה.
בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה, חיה במעברה ליד חיפה ועברה לרָאַס אֶל־אָחְמַר בגליל, לימים כרם בן זמרה, שם שימש אביה כרב המושב. הוא התגייס לצה”ל, ואחרי קורס קצינים מונה למפקד סוללת מרגמות 120. בבית ההומה ובמשק הצמוד שלו מצאו בני המשפחה גם מקום לילדים בסיכון, שהופנו בידי שירותי הרווחה והתקבלו באהבה גדולה. “גם אבא וגם אמא קיבלו חינוך שבו מידת הכנסת אורחים היא מאוד גבוהה”, מספרת הורביץ־גץ. “גם אם הייתה שכנה בדלת וביקשה חלב ולאמא היה חלב אחרון, היא נתנה. זו הייתה נתינה מקסימלית. היה מקום בשפע. אף פעם לא אמרנו: צר לי המקום. זה בית שכל רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה. זה היה בית פתוח לאנשי צבא וביטחון, למורים, לאוזן קשבת”.
אבנר למד בישיבה - תחילה בכפר הרא"ה ובהמשך בצפת, והשתייך לתנועת בני עקיבא. בעידודו של אביו הקדים להתגייס ביולי 1963, כשהיה בן 17. בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), היום השני לקרבות, נפל בקרב בדרך שכם, שנערך בשכונה האמריקאית בירושלים הבירה ב"חצר המטרה" מול שער שכם, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. "אוי לי שכך קרה לי, שבני נפל על שחרור ירושלים, ואשרי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים", ספד הרב גץ בלב דואב על קבר בנו. את יאיר גד, בן נוסף, שכל באינתיפאדה הראשונה. "כשיאיר נהרג באינתיפאדה הראשונה, אמא אמרה: 'בן אחד כבר נתתי למדינה. אבל למה עוד אחד?' זה נשאר בגדר שאלה", מספרת הורביץ־גץ.
"היום כן. אני מבינה שבלי המטרה הנעלה שלשמה אנחנו קיימים, והיא מדינת ישראל וארץ ישראל, בלי המחיר האישי, לא היינו כאן היום. זו נחמה, כי אחרת היו זורקים אותנו לים. מה יהיה עם קיומו של עם ישראל? המחיר האישי שלנו הוא ציבורי. אני לא אגיד לך שכולם רוקדים ושמחים ביום ירושלים על שחרור ירושלים ואיחודה. עם כל השמחה, יש לנו את הכאב הפרטי והאישי שאבנר שלנו איננו איתנו, שלא זכה להקים בית ולהביא ילדים לעולם, אבל זה המחיר שלנו, להיות בארץ ישראל, עד שהעולם יכיר בזכותנו הטבעית לחיות ולגור פה".
“אנחנו אנשים מאמינים, וכמו שאבא כתב בצוואתו עוד לפני שקרו לנו האסונות: ‘לכן שומה עלינו לקבל את גזירות הבורא יתברך ויתעלה בשמחה, לדעת שהכל הוא דין אמת, בלי עוולה ובלי משוא פנים, חלילה וחס’. זה הכוח של היהודי המאמין. עם כל הקושי, הכאב והחלל אנחנו מאמינים שהכל הוא דין אמת ושהעולם הזה הוא פרוזדור. מי שהלך נמצא בעולם שכולו טוב, ומי שנשאר – נשאר עם הכאב, הגעגוע והחוסר. זו גדלות נפש. אבא, שהיה במעמד רוחני כה גבוה, ידע לעשות את ההפרדה בין הכאב הפרטי לניצחון הלאומי ולדעת שהכל דין אמת. המילים שלו נתנו לבני המשפחה את הכוח להתמודד עם הכאב. כשראינו שאבא חזק, התחזקנו. האמונה מחזיקה אותנו. אם לא, לא הייתי יכולה לשרוד”.
התרעות פיקוד העורף