אחד הסמלים שליוו את מלחמת שת הימים היה דמותו של שרוליק, שצוירה לראשונה ב־1956 בידי הקריקטוריסט והמאייר דוֹש (קָרִיאֵל גַרְדוֹש) והופיעה במשך שנים רבות בקריקטורות שפרסם ב"מעריב". שרוליק צויר כנער צעיר ולו כובע טמבל וסנדלים תנ"כיים, הלבוש במכנסי חאקי קצרים. דמותו עוצבה כציוני חלוצי ונמרץ, אוהב הארץ והאדמה וחקלאי אמיץ, אשר בעת הצורך עולה על מדים ויוצא להגן על מדינת ישראל, חמוש בעוזי. במהלך מלחמת ששת הימים כיכב שרוליק בקריקטורות של דוש על המלחמה וקנה לעצמו מעמד איקוני.

אבל הוא לא הדמות הצברית האיקונית היחידה שנולדה במלחמה ההיא. למלחמת ששת הימים היו לא רק השלכות מדיניות, טריטוריאליות ומנטליות, אלא גם השפעות תרבותיות ענפות, שניכרות במחוזותינו עד היום.

אם במרכז הייצוג התרבותי הישראלי של שנות ה־50 עמדה דמותו של הצבר, שקיבל השראה מאורי מהספר “הוא הלך בשדות” - הישראלי היפה שכולם רצו להיות, לוחם, גיבור, נטול חולשות, בתקופת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים הגיעה דמותו לשיא השפעתה - לא רק בתרבות, אלא גם במציאות.
מדינת ישראל הצעירה של מלחמת ששת הימים תפסה את עצמה כדוד מול גוליית של המציאות המזרח־תיכונית. הגנרלים של התקופה ההיא, בהם שמואל גורן (גורודיש), דוד אלעזר, יצחק רבין, וכמובן, משה דיין, נחשבו למי שמימשו את האתוס הציוני והפכו בן לילה לגיבורים. "מיתוס הצבר הגיע לשיאו התרבותי במלחמת ששת הימים והלך וקרס עם המורל הלאומי במלחמת יום הכיפורים”, מסביר אלי אשד, חוקר תרבות פופולרית ועורך מגזין הרשת “יקום תרבות”. “אם יש משהו שזכור יותר מכל במלחמה זה אלבומי התמונות הרבים, שהופיעו כמעט בכל מקום, עם כריכות מושקעות מקטיפה וצילומים מפוארים, כולם מלווים במלל מתלהם ופטריוטי. לא הייתה מלחמה, אולי מאז מלחמת העולם השנייה, שהטביעה את חותמה באופן כל כך נחרץ על תרבות פופולרית כלשהי. היה נדמה שכל מי שיכול היה לטפס על גל ההצלחה של המלחמה ולנפק משהו ברמה התרבותית עשה זאת, וכמובן, נחשב פטריוט".



גם ספרות הילדים של אותה תפקידה לא נותרה נפקדת מהבליץ התרבותי שהתרחש במהלך המלחמה ואחריה. "בנוסף למעל 20 אלבומי ניצחון שיצאו לאחר המלחמה, מספר חסר תקדים, הייתה מגמה מסיבית בכיוון ספרות הילדים, אולי בניסיון לגייס אותם למאבק המורלי", אומר אשד. "הידועים ביניהם,
בין היתר, היו 'הרפתקאות חבועוז: חבועוז במלחמה' של חיים גבורי, 'ישראלה' של תמר בורנשטיין־לזר ו'מגדלים בירושלים' של ימימה אבידר־טשרנוביץ, שהביא את חוויותיהם של שישה ילדים ירושלמים במלחמה. הגיבור הבדיוני המזוהה ביותר עם מלחמת ששת הימים הוא דנידין, הילד הרואה ואינו נראה, גיבורו של הסופר שרגא גפני, שהיה נדמה שהמלחמה נוצרה במיוחד בשבילו - שלושה מספרי דנידין עסקו בסיפורי גבורה במלחמה. דנידין מסמל בעיני אולי יותר מכל אחד אחר את הדרך שבה ראו עצמם הישראלים במלחמת ששת הימים".

צוייר כציוני וחלוצי. כריכת הספר "סליחה שניצחנו", באיורו של דוש


"מסמל את הדרך בה ראו את עצמם הישראלים". דני דין

בשם האסקפיזם

אלא שהיצירות התרבותיות של אותה תקופה לא הביאו לידי ביטוי רק את תחושת הניצחון והאופוריה, אלא גם את המחאה שהתעוררה לאחר המלחמה. "מיד אחרי ששת הימים כבר הופיעו כרזות ראשונות נגד הכיבוש של אנשים כמו שמעון צבר, אורי אבנרי ועמוס קינן", אומר אשד. "מלבד הכרוזים אי אפשר להתעלם מיצירותיו של חנוך לוין ויצירות ספרותיות אחרות בולטות יותר או פחות. היה מצפן, היו ביקורות. אבל כשהסופרים המובילים של התקופה - נתן אלתרמן, משה שמיר וחיים הזז - מאוד תמכו, היה קשה לשמוע קול אחר".

לדברי אשד, השפעתה התרבותית של מלחמת ששת הימים על ספרות המבוגרים הייתה מצומצמת יותר, בוודאי לעומת השפעתן של יצירות מיתולוגיות בנושא מלחמת העצמאות נוסח הספר "ימי צקלג" מאת ס. יזהר. "לא חוברו יצירות מופת למבוגרים על מלחמת ששת הימים", הוא אומר. "אפשר לציין כמה ספרים, כגון 'המטוסים קורקעו עם שחר' של ברוך נאדל ו'באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה' של יגאל לב. היו גם ספרי בדיחות בתחום הביזאר כמו 'כל בדיחות מלחמת הניצחון', 'כל בדיחות נאצר' ועוד". ואי אפשר שלא להזכיר כמובן את "שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות", קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים מכל הזרמים, שכונס, נערך ויצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים. הספר הביא גם לבחינה ביקורתית ראשונה של המלחמה בציבור הישראלי.

והיה גם התיאטרון, שופר המחאה או בועת האסקפיזם הלאומית, תלוי מאיזה צד מביטים. לצד חנוך לוין והקברטים הסאטיריים הידועים שלו - ובהם "את ואני והמלחמה הבאה", שעלה באוגוסט 1968 והכיל ביקורת נוקבת על מלחמת ששת הימים; "קטשופ", שיצא נגד פאתוס המיליטריזם הישראלי ו"מלכת האמבטיה", שהורד מהבמות אחרי לחץ ציבורי - היה גם אסקפיזם והרבה. הוא צמח על רקע תחושת האופוריה הקיומית שפרחה באותה תקופה. הבורגנות הישראלית צמחה, אנשים התעשרו בן לילה, החרדה הלכה ונעלמה. האסקפיזם הפך מקום מפלטו של האזרח הקטן, שצפה בתיאטרון והעדיף יצירות כמו "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", מחזמר קומי של שאול ביבר ויורם טהרלב שיצא ב־1968, והצגות בידור נוספות מבית היוצר של גיורא גודיק ושל אברהם דשא (פשנל).


שופר המחאה. חנוך לוין, צילום: גדי דגון

אחד המחזות שהצליחו ללכוד את רוח התקופה – כולל ההיבריס הלאומי, הקפיטליזם החזירי ודמות המאצ'ו החדשה של אחרי מלחמת ששת הימים – היה "סילבסטר 72" שנכתב בידי יהושע סובול.

"אחת הדמויות במחזה הייתה דמותו של בועז, קבלן עפר שהפך לאיש עשיר בן לילה בזכות המלחמה", מספר סובול כעת. "לבועז יש מנטליות של אדם חסר מעצורים. איש מצליח, שבעיני ייצג את דור המתעשרים של מלחמת ששת הימים. כשכתבתי את המחזה, הבנתי שמתחולל מהפך בחברה הישראלית, שהלכה לכיוון של אי־שוויון גדל והולך, מהפכה בורגנית. התחלה של הקפיטליזם הישראלי, שאותו פרס יגדיר בהמשך כ'קפיטליזם חזירי'. שורשיו בהחלט היו נעוצים שם. ראיתי את מה שקרה

לחברה הישראלית בפתיחת הארץ פי ארבעה או חמישה יותר, כי סיני הייתה כבר בידינו. נראה שאין גבול ליכולות. בועז מייצג את האופוריה המטורפת, את ההיבריס, בדיוק כמו שהמדינה הייתה אז".

כיצד השפיע בעיניך ההיבריס על הרפרטואר התרבותי?
"זה היה בדיוק הזמן שעשו את ההצגה 'אמי הגנרלית', כלומר, לקחו את תוצאות המלחמה והפכו אותן לבידור. זהו אסקפיזם במובן הרע של המילה. לא לקחו צעד אחד קדימה וחשבו מה המלחמה הזאת גורמת לחברה הישראלית. השאננות המטורפת, פריחת מיתוס הגנרל, מנטליות של אימפריה שגדלה בבת אחת. ספרות מחאתית לא הייתה פופולרית אז. את 'סילבסטר 72' העלו בתיאטרון חיפה. היינו אמורים לצאת עם ההצגה במוצאי יום כיפור, אך בשעות הצהריים פרצה המלחמה. חצי שנה היינו מגויסים למלחמה, אבל אז נפגשנו שוב, התכנסנו ואמרנו: 'בואו ננסה לראות אם זה עדיין רלוונטי'. כשהתחלנו לשחק את הטקסט, היה ברור לכולם שרק עכשיו אפשר להבין את האמירה והביקורת. בבימויה של נולה צ'ילטון המחזה עלה כמעט 100 פעם. יחסית לאותם ימים זה די הרבה".

איך הגבת לסיפורים וליצירות ההלל הפטריוטיות של אותה תקופה, כמו "עזית הכלבה הצנחנית" מאת מוטה גור?
"בתימהון גדול ובגיחוך. הקהל פיתח בחלקו הגדול מנגנוני הכחשה מאוד חזקים, וכשיש לך עניין או עם אדם או עם ציבור שמפתח מנגנוני הכחשה, קשה מאוד להבקיע דרכם במשהו מחאתי ולא קונצנזואלי. טראמפ המציא היום את האמת האלטרנטיבית, אלא שזה היה נכון לכל התקופות. מדובר במנגנון אנושי שקיים מהתקופה של סדום ועמורה. קהילה שחוטאת ובסוף משלמת על זה".


ניבא את הקפיטליזם החזירי. יהושע סובול, צילום: אסף קליגר

עד ההתפכחות

הרבה דברים חשובים קרו גם לאמנות הישראלית בשנת 1967, אך לא רבים מהם קשורים למלחמה ההיא. מחאה? מתברר שבעולם האמנות הישראלי התודעה הפוליטית אז הייתה זקוקה לזריקת התעוררות קלה. "לא הייתה מחאה פוליטית בנושאי כיבוש ודיכוי", מסביר ד"ר גדעון עפרת, היסטוריון של האמנות הישראלית וחוקר תרבות. "ב־1968 החלה לפעול קבוצת אוונגרד בשם 'משקוף', שהתנסתה, בין השאר, באסמבלאז'ים (טכניקה אמנותית שבה יוצרים אובייקט תלת־ממדי מחיבור של חפצים שונים – ט"ל) וביצירה ליתוגרפית משותפת עם משוררים. אלא ש'משקוף' לא הגיבה בשום צורה למלחמת ששת הימים. תגובה אחת ויחידה למלחמה הייתה הדפס אבן גדול של איוון שוובל, ובו איור יומני הומוריסטי־ארוטי של קורותיו כשריונר במילואים. האמנות המגויסת לפטריוטיזם הייתה של אמנים כנחום גוטמן, ראובן רובין ומשה קסטל, איש קבוצת האמנים 'אופקים חדשים' לשעבר, שיצר עם שוך הקרבות את היצירה 'כותל התהילה', ובה הדביק צילום של חיילים המתגודדים סמוך לכותל, מעליהם דיוקנו של יצחק רבין ובפינה השמאלית התחתונה צילום דיוקנו של משה דיין".

"האמנות הישראלית, ברובה המכריע, אינה ראויה לצל"ש על האופן שבו הייתה עיוורת למשמעותה המורכבת של מלחמת ששת הימים", אומר ד"ר עפרת. עם זאת, הוא מציין שניצני מחאה קטנים התגלו כשהאמנית רות שלוס, שהגיעה עם בעלה לגשר הירדן, ייצרה סדרת רישומי דיו של הפליטים הפלסטינים חוצים את גשר אלנבי. והיה גם יגאל תומרקין, שיצירתו "סיני" מ־1967, המציגה איברים קטועים וראשי חיילים ערופים בקסדותיהם - היא מיצג בולט באמנות הישראלית של אותה התקופה. כמו כן, תומרקין יצר באותם ימים גם את הקולאז' "סוף המשחק", מבנה דמוי גולגולת שאוצר בתוכו תמונות שלאחר קרב, המשלב כלי נשק ושבויי מלחמה.

אלא שיותר מכל אנחנו כנראה זוכרים את השירים. מ"גבעת התחמושת", דרך "מלכות החרמון" של להקת פיקוד צפון, "נאצר מחכה לרבין", בביצועו של אריק לביא ו"ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ועד "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל. כידוע, יורם טהרלב, שחיבר את "גבעת התחמושת", קיבל את ההשראה לשיר מעיתון "במחנה" שהגיע לידו. שם הוא מצא סיפורים של לוחמים וציטט אותם בשירו. נעמי שמר מצדה כתבה את "ירושלים של זהב" לפסטיבל הזמר שהתקיים כשלושה שבועות לפני המלחמה. לאחר ששמעה את החיילים שרים אותו בירושלים, היא הוסיפה לשיר בית שנוי במחלוקת, שמתחיל ב"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר", וספגה ביקורת על כך שמדובר בטקסט שאינו מכבד את הצד השני. מנגד, השיר הפך להמנון הבלתי רשמי של אותה התקופה.


"איזה חזרנו ואיזה בלבנו?" עמוס אטינגר, צילום: ראובן קסטרו

בין שירי להקות הפיקוד המרגשים, התגנבו ניצני המחלוקת שקורעים עד היום את החברה הישראלית. "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול", כתב מאיר אריאל, צנחן צעיר שהשתתף במלחמה, בשירו "ירושלים של ברזל".

עמוס אטינגר, שכתב את אחד הספרים המזוהים יותר מכל עם מלחמת ששת הימים, ספר השירה "רבע אחרי המלחמה", ואת השיר "שארם א־שייח'", מצטער שזה מה שזוכרים ממנו היום. "לא התכוונתי למילים שנכתבו", הוא אומר כעת. "זו הייתה סקיצה ששלמה אהרונסון לקח לשידור ב'קול ישראל', ולא השיר המוכן. 'את בלבנו תמיד/ חזרנו אלייך שנית'? איזה חזרנו ואיזה בלבנו. אבל השיר השתלט על כולנו. אני חושב שאחרי 'ירושלים של זהב' זה היה השיר הכי ידוע על המלחמה".

גם בנוגע לספרו "רבע אחרי המלחמה", מבהיר אטינגר שלא ניסה להנציח את תחושת האופוריה. "מלחמה היא מלחמה, נהרגים בה אנשים, חברים, בני משפחה", הוא אומר. "הספר נשען על הקולות שראיתי ושמעתי. הייתי איתם. השירים הם לא שירים פטריוטיים, וזו טעות שתופסים אותם כך. אנשים אולי רוצים להרגיש ככה, אז מסווגים אותי בתור הפטריוט. אך ישנה שם השורה שמסכמת הכל: 'התרגלנו לניצחון אבל לא למחיר'. הייתה אז אופוריה בכתיבה, בשירים, בהתייחסות של האנשים, ולקח זמן, עד מלחמת יום הכיפורים, כשאז זה נרגע בבת אחת. התחושות האלו ניכרו גם ביוצרים. כולנו היינו גאים בניצחון, אבל יש כאלה שידעו לשים סייג והכירו את הצד השני של המלחמה. ההתפכחות של כולנו הגיעה רק אחר כך".
 
"התרגלנו לניצחון, אבל לא למחיר". אלבום תמונות ממלחמת ששת הימים