"חידת הכפולים", ספרה החדש של נורית זרחי שראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק, ו"בלוע", שראה אור בספטמבר 2016 באותה הוצאה, הם שתי מיניאטורות ספרותיות יקרות ערך; ספרונים קטנים, המחזיקים במספר מילים שאינו עולה על סיפור קצר־ארוך, מעין שקיק זעיר מלא באבקת קסם. הקריאה בהם לא רק בחשה בעומקי נשמתי, אלא גם החזירה אותי לחברותי ארוכת השנים עם נורית, שנמשכת זה שני עשורים.

הכרנו דרך חברים משותפים. היה זה כשחזרתי ארצה משבע שנות חיים בלונדון, שם ניהלתי חיים שאהבתי. אז נולדה בתי השנייה, ובאמצעותה הסתגלתי חזרה לחיים בארץ: טיפת חלב, גינת משחקים, משפחתון והשהות עם אמהות אחרות. באותו זמן ראה אור "חוות מרפא", הרומן הראשון שלי. באותם ימים היו מעט מאוד סופרות, ועצם התופעה גרמה לכמה מאדוני הספרות הגבריים למצמץ בעיניהם בהשתאות. הביקורת הראשונה שקיבלתי אי־פעם הייתה של אדם ברוך ז"ל. הוא התרשם שעמדתי בתקן, שהפגנתי השכלה ועומק, שאני רצינית.



נורית, שמבוגרת ממני בכמעט שני עשורים, הכירה טוב ממני את המשמעות של להיות אישה סופרת. צריך היה לעבור אינסוף ועדות קבלה, ואם כבר התקבלת למועדון, ההנחה המובלעת הייתה שאת פגומה. שמשהו יסודי בך פשוט אינו בסדר. אז נורית ואני יצרנו "ברית פגומות", שנשמרה עד עצם היום הזה, ודיברנו בצחוק, בזעם או בתסכול על מצבנו כסופרות בעולם גברי.

אבל מתחת לכל המילים, עמוק בפנים, שתינו ידענו שגברים קובעים את הכללים ומגדירים את התמות הראויות; שכתיבתם היא זו שתהווה נושא של מחקר אקדמי; שהם אלה שיחליטו מה מינורי ומה מאז'ורי, והנושאים שבהם הם יעסקו תמיד יהיו הנושאים המכריעים. ועם זאת, באותה נשימה ידענו גם שאנו לא פחות טובות מהם.

****
"על חלון הראווה היה כתוב ‘סוגרים'. הכרתי את בעלת החנות, בחורה צעירה שנעה עם בתה הקטנה, שתיהן בחצאיות משוכות עד הברכיים, על הקו הדק שבין דתיות לחילוניות. בחינניות הייתה מערבת את באי חנות הספרים בלבטיה. זהות, ענייני לב ובעיות כלכליות. סגירת החנות הייתה תוצאה של החלטתה: חיסול! אז לא יכולתי לעמוד בפני קסמן של חנויות הספרים".

כך נפתחת המסה הקצרה היפה מכולן ב"חידת הכפולים", ספרה של נורית הכולל חמש מסות, ששלוש מהן מוקדשות לנשים: הסופרת קתרין מנספילד, הפילוסופית סימון וייל והציירת לאונורה קרינגטון. המסה הרביעית היא שיטוט בעולם השייקספירי, והמסה החמישית מוקדשת לכלבים, אחת מאהבותיה הגדולות של נורית. לא בכדי הוגדר "חידת הכפולים" עם צאתו כ"אחד מספריה האינטימיים ביותר של זרחי". בין היתר, היא עוסקת בו בזקנה, בנשיות, במוות, באמונה ובבדידות.

במסה המוקדשת לקרינגטון בוחנת נורית את דמותה של אמנית הסוריאליזם בתחילת המאה ה־20, שהייתה בת זוגו של הצייר מקס ארנסט, המבוגר ממנה בשנים רבות, ושימשה לו כמוזה. "ארנסט, שלחם כגרמני במלחמת העולם הראשונה, הגיע לקהילת הסוריאליסטים הצרפתים כשהוא מגלה עניין עמוק בגנוסטיקה, באלכימיה, בכישוף, בלחשים, בקבלה וכן בדימויים הרמטיים", כותבת נורית בספר. "באווירה שאחרי המלחמה גבר העניין בכל אלה... לימים מיאנה קרינגטון לחזור למקס ארנסט, דווקא בגלל אישיותו הדומיננטית ורבת הקסם. היא ניסתה להיות חופשייה, אבל החופש הזה דן אותה - לטוב ולרע - לבדידות גדולה".


עטיפת "חידת הכפולים"

נורית ואני דיברנו הרבה על הפרקטיקה של אהבה, חיים בזוגיות, מונוגמיה. מפגישתנו הראשונה, שהתרחשה בבית קפה בכיכר מסריק בתל אביב, זה היה הנושא החם שלנו. הפרקטיקה של החיים בזוגיות, שהייתה לי טבעית כמו אקט הנשימה, עוררה בנורית השתאות. אותי עניינו שאלות עקרוניות יותר של מגדר וניסיתי לפלס את דרכי במבוכי התיאוריה הפמיניסטית, אבל נורית, כך נדמה לי, השתוממה על עצם האפשרות של הדבר הזה להתקיים: אהבה? חיים משותפים?

"מדוע אני מתעניינת עד כדי הישענות על דמויות של מחפשים, ובדרך כלל על דמויות נשים?", כותבת נורית בספרה. "לשם מה אני מחפשת אחר ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, מכתבים, ומה שנכתב עליהן מפי ידידים ומכרים, בני משפחה וחוקרים? ייתכן שלאחידות הדמויות שבהן הייתי מוקפת בילדותי יש חלק בכך. נשים שניסו ליצור, או באופן כללי יותר, אנשים שחיפשו דרך מחוץ לדרך הראשה - ציונות, חיילות והתמסרות לחיי הכלל באופן מאוד מסוים - נתפסו כחריגים, שלא מתנדנדים על גבול השפיות. כשם שלא יכלו לגדל קמליות בגלל תנאי מזג האוויר, סוג האדמה וכמות הגשמים, כך הייתה זו סביבה קטלנית לאמנים".

****
אם הייתי עורכת את הטקסט שמונח לפניכם, בוודאי הייתי ממליצה לכותבת למסור לקורא אינפורמציה חיונית להבנת ההקשר הרחב יותר. ובכן, נורית ואני גדלנו בקיבוץ - היא בקיבוץ גבע ואני בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. ספרה הידוע "ילדת חוץ" נוגע בחוויה הייחודית הזאת של לבוא מן החוץ ולפיכך לחיות מחוץ לקולקטיב. זהו עוד פרט בביוגרפיה שלנו שיצר בינינו הזדהות עמוקה: היינו נשים סופרות בשדה גברי, שגדלו בסביבה התובעת מאנשיה בינוניות, עוינת כלפי כל צורה של שונות וחריגות ורואה בהן קלקול, גם אם פעמים רבות הן נובעות מכישרון.

"חופש. האם חופש זה בדידות? האם משפחה היא מכשול בדרך? וילדים? לאורך ההיסטוריה נשים סופרות כמעט כולן לא היו בעלות משפחה או אמהות", כותבת נורית ב"חידת הכפולים". "היום זה נראה מופרך, אבל אז עדיין הייתה הדילמה תלויה באוויר. זו לא הייתה בשום פנים הדילמה שלי. מאז ילדותי רציתי להתחתן, לגבי זה היה חזות הכל. חשבתי שזה יהיה התיקון שלי, כתבתי רק אגב אורחא. אולי מפני שלא הייתי מודעת לצדו האחר של הירח, לא התחולל התיקון כפי שקיוויתי באיוולתי. מה שאינך מודע לו הופך להיות הגורל שלך".

אגב אורחא? אולי זה הדבר שנורית לא הייתה מודעת לו. נראה שהספרות הייתה ונותרה עבורה העיקר. אולי מוטב לתקן זאת: היצירה וההתמסרות לכתיבה, לדם שהיא תובעת, לייסורים ולאופוריה. דבר נוסף שמשותף לי ולנורית הוא שזה שנים רבות אנחנו מלמדות כתיבה. אנחנו לא מרבות לדבר על כך בינינו. לכל אחת מאיתנו גישה שונה ודרך אחרת בהוראה, בקריאה ובכתיבה. אך על דבר אחד לפחות אנחנו מסכימות: שאין ייסוריו של סופר בינוני נופלים מייסוריו של סופר גדול, כפי שכבר אמר סופר גדול מאיתנו, תומאס מאן. כאב זה כאב.

אבל שאלה אחת חוזרת ומטרידה אותנו: האם אנחנו מביאות תועלת? אני חושבת שנסכים, נורית ואני, שהסיפוק הגדול טמון בהישגים של הסטודנטים. כל כותב שלימדתי ופרסם סיפור בכתב עת או הוציא ספר או אף זכה בפרס ספרותי חשוב - מעמיק בי את תחושת הסיפוק. לעתים אנחנו מחליפות בינינו את הצלחותיהם של הסטודנטים כאילו היו הצלחותינו, ואנחנו מציינות בסיפוק על זה או אחר: "הוא היה סטודנט שלי" או "אותה לימדתי".

כישלונות, מטבע הדברים, כולם נוטים לשמור לעצמם. סטודנטים שהייתה להם מידה סבירה או גדולה של כישרון, אבל לא המבנה הנפשי המתאים להוציא אותו לפועל, הם מקור לאכזבה. אלה שהאמנת שיקדישו את חייהם לכתיבה ולספרות, אך הם נשמטו לאטם, מעצלות ומרפיון רוח, וצנחו אל הנשייה, גם הם מקור לאכזבה מרה.

אולי זה הרגע לציין שהספרות היא באמת כלבה בוגדנית, כפי שפביאנה חפץ, ידידה משותפת לנורית ולי שהלכה לעולמה לפני שנים אחדות, ידעה היטב. נורית מזכירה אותה בספרה "חידת הכפולים". "פביאנה, ידידתי החדשה, הייתה מוכרת לי מביקורות הספרים שלה, מרשימותיה, וגם ידעתי שזמן מה הייתה עורכת בהוצאת ספרים מרכזית", היא כותבת. "פביאנה הייתה דמות יוצאת דופן ברגישותה התרבותית, ידיעותיה, האינטלקט החוקר שלה ורגישותה הספרותית. היא נועדה להיות סופרת או פרופסור באוניברסיטה, אבל מכשולי החיים, כולל משבר העלייה לארץ, מנעו זאת ממנה. בהיותה ילידת דרום אמריקה הייתה קרובה מאוד לספרות הפנטזיה הדרום־אמריקאית, שלא התרחקה כספרות המערב מהתפיסה המיתולוגית של תרבות האינקה האינדיאנית טרם הכיבוש הספרדי, אותה תרבות שהשפיעה על הציירות שמלחמת העולם קיבצה במקסיקו, שם ספגו את התרבות העתיקה ההיא. כך אירע ללאונורה קרינגטון. הייתי נפגשת עם פביאנה כמעט מדי יום בבית הקפה. היה לה חשבון מריר עם הספרות הישראלית, והיא עברה בתוך מסדרונות הספרות העברית רואה ואינה נראית".

****
אבל אני שומרת את העיקר לסוף. אולי קיוויתי שניתן יהיה לחמוק ממנו בלי שהסיפור כולו ייפגע, אשליה שרק סופרים חסרי ניסיון שוגים בה. יותר מכל, הדבר שהיווה את עומקה של הידידות של נורית ושלי, ושצמח מעומק תהום משותפת, היה תמיד היתמות מאב. שתינו איבדנו את אבותינו בגיל צעיר מאוד, והיעדרותם הטביעה על נפשנו את תבניתה. כמו שכתבה נורית בקובץ הסיפורים הנפלא "בלוע", "להיות ילדה בלי אבא זה סוג מיוחד של קיום":

"זו לא העובדה שהוא מת מזמן שמקשה עלי לתפוס את קיומו בתוכי; הוא נעלם ממני עד כדי כך שלעתים, כשהייתי ילדה, חשבתי שנולדתי מאבן. מצד שני, קיום הפנים הוא מעבר לזמן. ניתן לנחש שבתוכי סובבים אבא, שהיה, ואני, הילדה, כי אחרת לאן נעלמו, והם מושכים בחוטים, מקשים את הבנתי. המתים שאנחנו לא מצליחים לשוחח איתם, בעצם, מכוונים את חיינו".