"קליפת אגוז", איאן מקיואן, מאנגלית: מיכל אלפון, ספריה לעם, עם עובד, 191 עמ'

איאן מקיואן סיפר תמיד ברומנים שלו שהוא לא חסיד גדול של הטבע האנושי. דבר–מה אפל מעיק תדיר על הוויית החיים שהוא יוצר. חייהם של בני אדם מן השורה מלאים בשקרים, סודות אפלים, מזימות רעות, בוגדנות, הפקרה, רצח המבוצע בידי בני אדם נורמטיביים. מקיואן (יליד 1948, אלדרשוֹט, עיר קטנה דרומית–מערבית ללונדון) מפתיע הפעם בהמצאה משעשעת, שמוסיפה נופך משחקי למזימת הרצח. העֵד לחיסול הינו עובר המתערסל ברחמה של הרוצחת.

עוּבּרים, כידוע, מסוגלים רק לשמוע. הם לא רואים, לא מכירים מגע בפרטים המוחשיים שמחוץ לשליה, לא טועמים, לא מריחים. חושיו של העובר בסיפור של מקיואן אומנם מתפקדים כחושיו של דג, אך מוחו יודע וחושב, מדמיין ומתבטא כמוחו של אדם אינטליגנטי, שניחן בידע כללי נרחב ובמודעות מעמיקה למהלכי חייו של בן–אנוש. העובר הזה מגלה לקוראים את מזימת הרצח הנרקמת בין אישה לבין גיסה. הקושרים, אשתו ואחיו של הנרצח העתידי, הם בטלנים רדודים המבלים את ימיהם בסביאת אלכוהול ובפעילות מינית נמהרת. ביתם, בית גדול ועתיק, ירושת המשפחה של אבי העובר, מטונף בערימות של זבל. הרצפה דביקה, הכלים מלוכלכים, הבית עצמו זקוק לשיפוץ.

אבי העובר, משורר ומו"ל של ספרי שירה, מתואר כאיש תמים, חולמני ונדיב, מלא שאר רוח וסובלנות. הוא עוזב את ביתו לפי דרישת אשתו ההרה הזקוקה למרחב, ומאפשר לה להתהולל בבית עם אחיו. הצמד הזה חף מכל מוסריות. הם מתכננים להרוג את המשורר כדי למכור את הבית ולחיות בעושר. העובר חסר השם, כמעט–יודע–כל, הופך לשותף לפשע בעל כורחו. יתרה מכך, הוא נאלץ להיות מודע לגורלו העתידי. הזוג מתכנן לזנוח אותו בידי ארגון שמוסר תינוקות למשפחות אומנה.



בבחירתו במספר הייחודי רקד מקיואן בו–בזמן על כל החתונות האפשריות. העובר שלו, אף כי הוא עדיין עיוור וניזון רק דרך חבל הטבור, אינו תמים, אינו טבולה ראסה. הוא עובר ביוני. מבין ויודע הרבה יותר מן הפרטים שהוא קולט משמיעה. בעקבות האירועים שהוא חווה (כולל ביקורים אלימים של אבר המין של דודו ההולם בגולגולתו הרכה), הוא שוקע בהרהורים פילוסופיים על התחממות כדור הארץ, הטרור האסלאמי ובעיית הפליטים העטים על אירופה. הוא מתאווה לחיות, או לפחות להתחיל את החיים. הוא “רוצה לקרוא עד הסוף את דברי ימי המאה העשרים ואחת" שלו. “בספר החדש, אחד מקווי העלילה הלא פתורה הוא זה: האם תשעת מיליארדי הגיבורים יצליחו להגיע לסוף הסיפור בלי התנגשות גרעינית?".


הסופר כל כך נהנה מהשימוש בעד שלו, עד כי ויתר על הזדהותו הרגשית של הקורא. מקיואן רוצה, בעצם, להעביר רעיון לגבי העתיד. זוהי נבואה אפוקליפטית בלבוש של גימיק, ולכן העובר מוסר את גרסתו בנימה לעגנית. סרקאזם של גבר שבע ימים ואכזבות שולט בטקסט. זה מבדר, זה חוסך אשליות בדבר חמלה או הצלה של הרגע האחרון, ולכן הסיפור האכזרי נקלט, אולי כפי שמקיואן קיווה, ברמה השכלית ולא הרגשית. הסוף נעדר כל דרמה כשהוא מגיע. תינוק נולד לעולם שחותר אל קצו. הסופר היטיב לזרוק את השגותיו המדכאות לתוך עלילה קלילה. הוא יצר קלילות הנוגדת, ואולי משתלבת, באובדן הערכים המוחלט המתבטא בסיפור עצמו. הוא להטוטן, זה כבר הוכח. אבל משהו לקחת הביתה? לאו דווקא. ובמילותיו של היילוד שהגיח לפני רגע: “אפילו ברגע השלו הזה, בעודי מביט במבט ממושך וחומד בעיניה של אמי, אני חושב על המונית הממתינה בחוץ. בזבוז". והחיים הממתינים בחוץ? “תוהו". במילה הזאת מתאר הרך הנולד את עתידו, וזאת גם המילה האחרונה ברומן.


סטרייק מתאפק


קורמורן סטרייק, גבר דובי גדול שלבו רך, כמתואר בסדרה הבלשית של ג'יי.קיי. רולינג (המציצה מאחורי הפסבדונים רוברט גלבריית), עדיין מתגורר בעליית גג מעל למשרדו השחון בסוהו, לונדון. ב"דרך הרשע" (528 עמ' שאי אפשר להרפות מהם), הוא נאלץ לפגוש שלוש דמויות אפלות מעברו הקשה, תוך איום על שלום שותפתו. ככל שגדל תפקידה של רובין אלקוט במשרד החקירות המתקיים בקושי, כן גדלה הסכנה לחייה. הפעם מתמודדים השניים עם תכלית הרוע. מישהו מבתר גופות של נשים לפני ואחרי שהוא רוצח אותן. לונדון נפרשת על הדפים, כשסטרייק רדוף הצללים נחפז בצליעה על רגלו התותבת. במהלך המעקבים נושא הנסיך וויליאם לאישה את קייט, והדגלים מתנופפים בחוצות. אין זכר למוסלמים קיצוניים חמושים בסכינים. הסכינים נשלפות מתחת למעילו של סקוטי אחד, סוטה שטני. סטרייק ורובין עולים מדרגה בדיכוי רגשותיהם ההדדיים. מיומנותה של הרולינג ככותבת עלילה בלשית מתעצמת, אבל משהו מן הצער האנושי הגורף, ששרה על שני הספרים הקודמים בסדרה, התכרסם. כך או כך, בקרוב הסדרה הטלוויזיונית. (מאנגלית: אמיר צוקרמן, ידיעות ספרים)


חטיף


ממתק סימפטי, שמזדהה עם בחורים עדינים המחפשים את עצמם. “ג'ונתן ללא רסן" נכתב בידי גברת בוגרת (ילידת 1956, בוסטון), שמדייקת בתיאור דמותו של צעיר בעל נטיות אמנותיות, שמגיע לניו יורק ההומה ונתקע בעבודת פרסום משעממת. מג רוסוף כתבה כבר רבי־מכר למבוגרים וילדים, ואף זכתה בפרסים. אין ספק שהיא יודעת לערבב חומרים לכדי סיפור המצדד בזכותו של צעיר לעזוב ג'וב מעצבן ולהתנדב לעבודת מחקר ביער צפוני. ייתכן שהחיים באנגליה, לשם היגרה רוסוף, הוסיפו לכתיבתה תבלינים אנגליים המקרבים אדם לפתיחות לאדם, חי וצומח. החום האנושי שלה, עם ההומור המתפצח, מניחים בידי הקורא סיפור מתאים לאחר צהריים קיצי. הוסיפו לג'ונתן צמד כלבים שקוראים את רגשותיו, והחיים ייראו לכם טובים משהם באמת. (מאנגלית: יואב כ"ץ, סימנים–ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 254 עמ').