כשרועי אופנבכר היה בן 7, אביו נהג לצרף אותו לטיולים שהדריך. המסלול כלל יומיים במדבר יהודה, ששיאם בעלייה בשעות הזריחה למצדה ובנאומו של אלעזר בן יאיר. האב היה אמון על ההסברים, רועי על ההדגמות: איך צפים על המים באמה בוואדי קלט, איך מאכילים טריסטרמיות במצדה. כמיטב המסורת הישראלית, בשנת בר המצווה בבית ספרו תוכננה עלייה שכבתית למצדה עם עלות השחר, המקום שהיה לו כבית. הוא התרגש. הוא רצה להראות לחבריו איפה המחסנים של המזון של הנצורים, היכן בית המרחץ.
היעדרות האחים מעולם השכול באה לידי ביטוי גם בשפה העברית. “בעוד יש מילה ייחודית למי שאיבד בן זוג - אלמן, או למי שאיבד את הוריו - יתום, אין מילה לאח שכול", מסביר אופנבכר. “המילה 'שכול', שכיום משתמשים בה בהקשר לכל קרוב משפחה וגם לאח, מיוחסת בתנ״ך להורים בלבד, לרוב לאמהות. זה נובע משני דברים. קודם כל, יחסים בין אחים הם בעלי אופי אחר: הם הכי ארוכים. אין יחסים כאלה. הדבר השני הוא הצבא. שם כולם 'אחי'. אחים לא מוכרים כשכול נפרד. אחים שכולים יודעים שלא פעם לאחר שהם מספרים את סיפורם, השאלה הראשונה שנשאלת היא ‘איך ההורים מתמודדים עם זה?'. גם האחים, ממה שאני מכיר מעולם הטיפול, לא לוקחים לעצמם את המקום של השכול. האבל של ההורים כל כך גדול, והם לא רוצים לצער אותם, אז הם חוסים תמיד בשכול ההורי. יש סיפורים על אחים ששכלו את אחיהם במלחמת השחרור, ורק כשההורים נפטרו הם התחילו לדבר על השכול שלהם. הרבה פעמים אמרו להם: ‘אתם צריכים עכשיו לטפל בהורים'".
“ברגע שהכיתה שלי לא יצאה לטיול, הדבר הראשון שעלה אצלי היה ‘זה לא הוגן'. זו הייתה טביעת הרגל הראשונה של האובדן. מה שראיתי אצל אחים הוא שהכעס מורכב. הוא אף פעם לא שלם. לא נתקלתי במישהו שאומר לי: אני רק כועס. יש פה פרדוקס. האדם הוא גם הרוצח וגם הקורבן. אתה כועס על הרוצח אבל מתאבל על הקורבן. יש גם הזדהות והערצה, אבל אלה דברים שלא מעיזים להגיד בקול רם אפילו מול מטפל, בוודאי במשפחה. זה מפחיד מאוד".
"ב–30% ממקרי ההרג של אזרחים בידי שוטרים אלה אנשים שבאו להתאבד ובנו סיטואציה שבה השוטר חייב להרוג אותם. אנחנו רואים את זה גם אצל הפלסטינים, כשנערה מנופפת במספריים במחסום. זה קצת כמו מה שאחותי עשתה עם נהג הרכבת. היא הכריחה אותו להרוג אותה".
“תמיד אהבתי את המשפט המפורסם של אנה קרנינה, 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה'. חשבתי שהוא משקף את האבל שלנו היטב. רק כשקראתי את הספר הבנתי שבעצם אנה התאבדה בדיוק בדרך שבה התאבדה אחותי. ומכך נובע שאחיה, הנסיך סטפן ארקאדיץ' אובלונסקי, ואני אומללים באותו אופן. ככלל, היה חשוב לי לחבר את הסיפורים הפרטיים שלנו לסיפור רחב הרבה יותר: לתפקיד שמייצגת ההתאבדות בחברה, למקום שלה בתרבות, בדת ובמיתוסים שעליהם אנחנו גדלים".
“פגשתי אותה אחרי שכבר נפגשתי עם כמה אחים ואחיות למתאבדים מאותה חלקה. אמרתי שאני מכיר כאן מתאבדים, ושזו סיבת המוות השכיחה ביותר כאן. אבל זה נכון שלא נכתב בשום מקום רשמי שחייל מסוים התאבד. יש משפחות שהעמימות הזאת טובה להן, שנסיבות המוות הן ‘נפל בעת שירותו' או ‘בעת מילוי תפקידו', אבל העניין מורכב הרבה יותר. לפעמים רוצים לדבר ולא יודעים איך או אם אפשר. או שפוחדים לפגוע בבני משפחה אחרים".
“פגשתי סיפורים רבים על משפחות שכלל לא מדברות על ההתאבדות או שאפילו מכחישות שכך אכן קרה. כדאי להפריד בין הדברים: לא פעם פגשתי אחים או אחיות שאמרו שהם יודעים שמדובר בהתאבדות, אבל הם לא רוצים להעציב או להכאיב להורים. הזיכרון של המקרה נותר עבורם כמו אגם קפוא שאי אפשר לגעת בו. כשפרסמתי שאני מעוניין לראיין אחים ואחיות למתאבדים, שמעתי לא מעט אנשים אומרים ‘אנחנו מכירים מישהו, אבל הוא לא מדבר'. כשפניתי ישירות לאנשים עצמם, הם תמיד הסכימו לדבר ברצון, בעיקר לאחר שסיפרתי להם שגם אחותי התאבדה. אני חושב ששתיקה, כל שתיקה, נובעת משתי אמונות: שאי אפשר לדבר ושאין מי שמסוגל לשמוע. ההתאבדות מאיימת, וגם מעוררת בושה. ברור שיש הבדל בין אדם שמת בתאונת דרכים או מסרטן לבין מישהו שבחר למות מרצונו. השאלה מה זה אומר עלינו כמשפחה, מה זה אומר על הקהילה, היא מכבידה מאוד".
בחזרה לערב ההוא ולזיכרון המתעתע. “אני זוכר שבאותו זמן הייתי בעיקר מבולבל, וגם את ההודעה שהטיול למצדה בוטל", רועי נזכר. “זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי את ההשפעה של האובדן על חיי. הרגשתי בושה גדולה, משום שבגללי מבוטל הטיול של כל השכבה. מאז התרחקתי ממצדה. הסיפור הזה לא הימם אותי כמו בעבר והרגשתי נבגד. בערך עשר שנים לאחר מכן, כשלמדתי לתואר ראשון בהיסטוריה, הקדשתי את עבודת הסמינר הראשונה שלי ל'מיתוס מצדה'. ניסיתי לחבוט בו עד כמה שאפשר, להוכיח שהם היו מתאבדים כמו אחותי. כמעט נהניתי לחשוף את ההתאבדות בדבריו של בן יאיר. התחלתי לאסוף מתאבדים נוספים שהיו מוכרים לי מילדותי. שרה גיבורת ניל"י או שמשון הגיבור. בדיעבד, אני חושב שהם גם עזרו לי להתקרב לסיפור של אחותי. דרכם הרגשתי שזה סיפור גדול יותר, שמשפחתי לא לבד. וגם שיש לסיפור הזה חשיבות ושאפשר לספר אותו".
התרעות פיקוד העורף