כשרועי אופנבכר היה בן 7, אביו נהג לצרף אותו לטיולים שהדריך. המסלול כלל יומיים במדבר יהודה, ששיאם בעלייה בשעות הזריחה למצדה ובנאומו של אלעזר בן יאיר. האב היה אמון על ההסברים, רועי על ההדגמות: איך צפים על המים באמה בוואדי קלט, איך מאכילים טריסטרמיות במצדה. כמיטב המסורת הישראלית, בשנת בר המצווה בבית ספרו תוכננה עלייה שכבתית למצדה עם עלות השחר, המקום שהיה לו כבית. הוא התרגש. הוא רצה להראות לחבריו איפה המחסנים של המזון של הנצורים, היכן בית המרחץ.

ערב הנסיעה למצדה צלצל הטלפון בבית. רועי ענה. מעבר לקו אמרו שמדברים מהדסה וביקשו לדבר עם אחד ההורים. את פניו של אביו הוא מתקשה לשכוח. לאחר שעות ספורות, כששבו ההורים מבית החולים, סיפר האב לשני ילדיו הצעירים, אורי בן ה–9 ורועי בן ה–13, שאחותם הגדולה, יעל בת ה–16.5, הייתה מעורבת בתאונת רכבת ומצבה קשה. אחר כך בישרו להם: “יעל נפטרה". 
 



כשני עשורים מאז היום שבו חייו קיבלו תפנית החליט רועי לשבור את קשר השתיקה. את התזה שכתב במסגרת התואר השני בעבודה סוציאלית ואת עבודתו כמטפל במרפאה ציבורית הקדיש לפרימת הקשר הזה ולאחים למתאבדים. התוצאה: הספר “יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי", שראה אור לאחרונה בהוצאת מודן בסדרת “פסיכה".  
 

“יותר קל, ונדמה שלא רק לי, להצמיד את אפי לחלונות של משפחות אחרות", רועי מסביר. הוא ראיין עשרות אחים ולא חדל גם כשהתזה הייתה מוכנה. בשיחות האלה מצא לראשונה הד לחוויות שעבר בעצמו. 




מכת מדינה



רועי ואורי הם שניים מבין 1,000 אחים ל–500 מתאבדים מדי שנה בישראל. מקום המדינה יותר בני אדם התאבדו מאשר נהרגו במלחמות או בתאונות דרכים, אבל על משפחות המתאבדים נכתב מעט מאוד. בתוכם בולטים בשתיקתם אחיהם ואחיותיהם, שההשפעה עליהם כמעט לא נבחנה. 

במספרים הם אולי אוכלוסיית השכול הגדולה ביותר, אבל אין דרך אחרת לנסח את זה: את האחים של המתאבדים פשוט לא רואים. הם אינם קבוצת התייחסות. החוקרים מכנים אותם, במידה מסוימת של הכאה על חטא, “אבלים נשכחים". 
 

היעדרות האחים מעולם השכול באה לידי ביטוי גם בשפה העברית. “בעוד יש מילה ייחודית למי שאיבד בן זוג - אלמן, או למי שאיבד את הוריו - יתום, אין מילה לאח שכול", מסביר אופנבכר. “המילה 'שכול', שכיום משתמשים בה בהקשר לכל קרוב משפחה וגם לאח, מיוחסת בתנ״ך להורים בלבד, לרוב לאמהות. זה נובע משני דברים. קודם כל, יחסים בין אחים הם בעלי אופי אחר: הם הכי ארוכים. אין יחסים כאלה. הדבר השני הוא הצבא. שם כולם 'אחי'. אחים לא מוכרים כשכול נפרד. אחים שכולים יודעים שלא פעם לאחר שהם מספרים את סיפורם, השאלה הראשונה שנשאלת היא ‘איך ההורים מתמודדים עם זה?'. גם האחים, ממה שאני מכיר מעולם הטיפול, לא לוקחים לעצמם את המקום של השכול. האבל של ההורים כל כך גדול, והם לא רוצים לצער אותם, אז הם חוסים תמיד בשכול ההורי. יש סיפורים על אחים ששכלו את אחיהם במלחמת השחרור, ורק כשההורים נפטרו הם התחילו לדבר על השכול שלהם. הרבה פעמים אמרו להם: ‘אתם צריכים עכשיו לטפל בהורים'".


ואתה?


“הרגשתי אחריות כלפי המשפחה. שאלתי אם היא תחזור לחייך, כי רציתי שתמשיך להתקיים. זו לא הייתה שאלה, זו הייתה דרישה של ילד שאיבד לחלוטין את חושיו וכעת, לרגע אחד, הצליח לראות את הענן המתעבה מעליו. ההורים שלי העניקו לנו גם אחרי ההתאבדות של יעל את התחושה שהמשפחה יציבה". 
 

עד כמה הכעס של אחי מתאבדים על המעשה, שיכול להיתפס כלא הוגן, ממלא מקום משמעותי? 

“ברגע שהכיתה שלי לא יצאה לטיול, הדבר הראשון שעלה אצלי היה ‘זה לא הוגן'. זו הייתה טביעת הרגל הראשונה של האובדן. מה שראיתי אצל אחים הוא שהכעס מורכב. הוא אף פעם לא שלם. לא נתקלתי במישהו שאומר לי: אני רק כועס. יש פה פרדוקס. האדם הוא גם הרוצח וגם הקורבן. אתה כועס על הרוצח אבל מתאבל על הקורבן. יש גם הזדהות והערצה, אבל אלה דברים שלא מעיזים להגיד בקול רם אפילו מול מטפל, בוודאי במשפחה. זה מפחיד מאוד". 

כשלוש שנים נדרשו לו עד שפתח את המכתב שהשאירה לו יעל, אחותו, ובו כתבה: “מקווה שיהיה לך מספיק כוח עם הזמן להתמודד עם זה ולנסות להתגבר". בגיל 20 הוא כבר הגיע ליומנים שכתבה. עד אז פשוט לא רצה שום עסק עם הדבר הזה, עם הנוכחות–נפקדות, עם החלל שנוצר. 
 

“זו הייתה בושה גדולה מאוד", רועי מסביר. “למוות הייתה דריסת רגל בחיי בלי שהתכוונתי. היא למדה בבית הספר שלי, כולם ידעו, ולא רציתי שום דבר מזה. לא רציתי ללכת להלוויה. גם אחי, שהיה בן 9, לא הלך. לא רציתי לקרוא את המכתב, הנחתי אותו במגירה. אפילו את העט שהיא השאירה לי כמתנת פרידה הפכתי לאחד העטים שהלכו לאיבוד בבית הספר. בדיעבד אני יודע שהיה בזה כעס, אבל בעיקר רציתי לא להתקרב לזה. שיבינו שזו היא, לא אני. בהרצאה שהעברתי מול אנשי השירות הפסיכולוגי שאלו אותי מטפלים איך אפשר היה לגשת אלי. אמרתי ששום סלע לא היה מזיז אותי מהשתיקה. רק רציתי שיעזבו אותי".
 

התבוססת בזה לבד?

“הפעם הראשונה שעסקתי בזה הייתה כשקראתי את המכתב. רק אז חוויתי מעין אבל עליה, ובכיתי. עד אותו רגע התנתקתי. הדבר שצרב לי ביותר היה ההבנה שזו אחותי. שזה כן שייך לי".




חזרה לחיים
 

את החלל שהשאירה, ריק באופן בלתי נסבל, דאג רועי למלא. הדרישה הראשונה שהציב להוריו הייתה שאורי, האח הקטן, יעבור להתגורר בחדרה של יעל. “ייעדתי אותו ליישב את הסְפר של ביתנו. הרווח עבורי היה צפוי להיות כפול - חדר משלי ופחות מקום בשביל החלל", הוא כותב בספרו. “נכון, חשתי גם קצת אשם על הרווח שאני גורף מהיעלמותה של אחותי ומתמימותו של אחי. מצד אחר, מה הטעם לשמור על אנדרטה שהייתה כמו בור פעור בכניסה לבית? שבוע לאחר ההתאבדות נראה מבחינתי כמו זמן ראוי כדי להשיב את החיים לסדרם. אמא מילאה את בקשתי בכאב. היא נכנסה לחדר, ארזה, מיינה וסידרה את החפצים של יעל. הכל נארז, נערם ונסגר בתוך הארון שנקנה במיוחד לשם כך. בדומה לארון בבית הקברות שתחם את גופה של יעל, הארון בסלון ביתנו תחם את זכרה. הוא הגדיר מקום פיזי לחלל בביתנו, ואפשר למקומות אחרים בבית להתפרק ממנו. הוא הפך לאתר מקודש שהולכים על ידו על בהונות, שהחפצים שבו לא נזרקים, ושאת דלתותיו לא פותחים".
 

הדלתות והשערים הבצורים היו צריכים להיפרץ. אחת ההחלטות שרועי קיבל בזמן הכתיבה הייתה שאת המפגשים עם האחים והאחיות שיופיעו בספר יקיים בחוץ, במקומות שהיו משמעותיים לסיפוריהם. “הרגשתי שהסיפורים האלה זקוקים למרחבים", הוא אומר. “הרי במשך שנים החנקתי את ההתאבדות של אחותי, ניסיתי להעלים אותה מחיי וידעתי שכך קורה גם ברוב המשפחות האחרות. דמיינתי שלכל אח או אחות יש את מצדה שלהם, אבל טעיתי, בדרך כלל לא היה להם מקום מיוחד לקחת אותי אליו. אין להתאבדויות אנדרטאות. התאבדות היא מעשה שנעשה לרוב בבית, במחשכים, ושם בדרך כלל היא נשארת. אפילו בית הקברות הוא מקום מורכב בהקשר הזה". 
 

והיה קושי נוסף, שגם הוא תוצר של הפרדוקס המובנה: מצד אחד, התאבדות היא תופעה שרוצים לדבר עליה, שקיימת מאז ומעולם ויש לה נוכחות מתמדת בחיי האדם. מצד אחר, פרסום וחשיפה שלה נחשבים מסוכנים ועלולים לגרום לאנשים נוספים להתאבד. בעשורים האחרונים התגבשה עמדה טיפולית הגורסת שחייבים לדבר על ההתאבדות, אבל באופן אחראי. 
 

“בשם הזהירות הזאת הפכה הכתיבה על ההתאבדות לנושא למומחים בלבד", רועי מסביר. “הספרים והמאמרים בנושא נכתבו בתוך סד צר - מחד רוצים למשוך אנשים להתעניין, ומאידך, לא יותר מדי. הם הפכו מחקריים יותר ויותר, מדגישים נתונים סטטיסטיים, אבל ללא סיפורים אישיים. זה בעיקר קשה לקריאה. עלה בי חשש שמוכר לכל מי שעוסק בתחום - מה יקרה אם המילים שלי יגיעו ל'אדם על הגג', זה שרוצה לקפוץ אל מותו. החלטתי שכדי לספר את הסיפור אני חייב להתנתק מהפחד הזה. כתבתי על אנשים חיים ולא על המתים". 
 

גם מהעיסוק בשאלת השאלות, “למה?", ובנושא הסימנים המוקדמים החליט להימנע. “זו שאלה שבעיקר רוצה לדעת איך למנוע את ההתאבדות הבאה", רועי אומר. “זו שאלה חשובה מאוד, אבל היא לא הסיפור שלי. על השאלה של מניעת ההתאבדות הבאה אין באמת תשובות. עובדה שלא מצליחים. במקומות שבהם ההתאבדות היא איסור חמור, כמו בימי הביניים וגם היום, אנשים מוצאים דרכים להתאבד בלי שזה ייקרא התאבדות. בארצות הברית זה נקרא Suicide by cop. 
 

"ב–30% ממקרי ההרג של אזרחים בידי שוטרים אלה אנשים שבאו להתאבד ובנו סיטואציה שבה השוטר חייב להרוג אותם. אנחנו רואים את זה גם אצל הפלסטינים, כשנערה מנופפת במספריים במחסום. זה קצת כמו מה שאחותי עשתה עם נהג הרכבת. היא הכריחה אותו להרוג אותה". 

ההתאבדות, כך גילה, הייתה קיימת כמעט מאז ומעולם. מאז שהאדם עמד על דעתו הוא גם עמד על האפשרות לסיים את חייו. בתנ"ך יש שישה מקרי התאבדות. המסורת היהודית עשירה בסיפורי התאבדות, לא רק על קידוש השם. אלה היו שותפי הגורל הראשונים שמצא לו.
 

“תמיד אהבתי את המשפט המפורסם של אנה קרנינה, 'כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה'. חשבתי שהוא משקף את האבל שלנו היטב. רק כשקראתי את הספר הבנתי שבעצם אנה התאבדה בדיוק בדרך שבה התאבדה אחותי. ומכך נובע שאחיה, הנסיך סטפן ארקאדיץ' אובלונסקי, ואני אומללים באותו אופן. ככלל, היה חשוב לי לחבר את הסיפורים הפרטיים שלנו לסיפור רחב הרבה יותר: לתפקיד שמייצגת ההתאבדות בחברה, למקום שלה בתרבות, בדת ובמיתוסים שעליהם אנחנו גדלים".  


לא מדברים 



רועי ישב במקרה אחד בחלקה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל עם אחות למתאבד. זאת, במסגרת הניסיונות שלו לצאת עם הסיפור למקום פתוח, שלא יילחש בחדרי חדרים. “היא הרגישה לבד מאוד. היא סיפרה כי במשפחתה לא מדברים על ההתאבדות, ושהיא לא מכירה עוד אחים זולת אחיה שלה", הוא אומר. “ביום הזיכרון, כשכל משפחה עומדת ליד הקבר של בנה, היא מנסה לזהות מיהם שותפי הגורל שלה. ויש לה כמה ניחושים, אבל ברור שהיא לעולם לא תשאל. 
 

“פגשתי אותה אחרי שכבר נפגשתי עם כמה אחים ואחיות למתאבדים מאותה חלקה. אמרתי שאני מכיר כאן מתאבדים, ושזו סיבת המוות השכיחה ביותר כאן. אבל זה נכון שלא נכתב בשום מקום רשמי שחייל מסוים התאבד. יש משפחות שהעמימות הזאת טובה להן, שנסיבות המוות הן ‘נפל בעת שירותו' או ‘בעת מילוי תפקידו', אבל העניין מורכב הרבה יותר. לפעמים רוצים לדבר ולא יודעים איך או אם אפשר. או שפוחדים לפגוע בבני משפחה אחרים". 


מצד אחד, יש אמירה שצריך לדבר על דברים, שהעדות היא חלק משמעותי בהחלמה. מצד אחר, קיימת תחושה שאי אפשר לדבר. 
 “יש בושה גדולה וגם תחושה של סכנה. סיפור ההתאבדות נושא בחובו פוטנציאל הרסני. שמשפחה שבה התרחשה התאבדות אחת מועדת להתאבדות נוספת. הדוגמה המוכרת ביותר היא משפחתו של הסופר ארנסט המינגוויי. בתוך ארבעה דורות התאבדו בה חמישה אנשים, כולל הסופר עצמו. ההסתרה של המעשה כחלק ממניעה קיימת לא רק ברמה המשפחתית, אלא גם ברמה הציבורית. כך לדוגמה, הרקע להחלטה שהתקבלה בין עורכי העיתונות בתחילת שנות ה–60 - לא לדווח על מקרי התאבדות, ואם מדווחים אז לקרוא לזה בשם הקוד ‘נסיבות טרגיות'. בעיתונות התקופה אפשר למצוא כותרות משונות כמו: ‘נתגלתה גופה תלויה של תושב דימונה שמת בנסיבות טרגיות'. כך גם בתיעוד הרשמי של הנופלים של מערכת הביטחון: לעולם לא ייכתב שחייל התאבד. רוב העיתונאים פשוט העדיפו להפסיק לדווח, במילא ההתאבדויות היומיומיות לא היו בגדר חדשות. רק התאבדות של שר שיכון, רמטכ״ל לשעבר או משוררת הגיעו לעיתון. ההתייחסות להתאבדות כאל ‘נסיבות טרגיות' היא דרך פתלתלה לעמעם את קיומה של התופעה. אם אין הגדרה, אין תופעה חברתית. ואם אין תופעה חברתית, מדובר בטרגדיה של פרטים שאין לנו צורך כחברה להתמודד עמה. כשמוציאים את ההתאבדות מהשיח החברתי, כשהיא נשארת נרטיב פרטי, אנחנו מעבירים לקרובים את המסר שהם לבדם. שגם אם ידברו, קולם יישמע רק בחדרי חדרים. אין הרבה סיוטים גרועים מהסיוט הזה".
 

למה הנושא הזה כה מושתק?

“פגשתי סיפורים רבים על משפחות שכלל לא מדברות על ההתאבדות או שאפילו מכחישות שכך אכן קרה. כדאי להפריד בין הדברים: לא פעם פגשתי אחים או אחיות שאמרו שהם יודעים שמדובר בהתאבדות, אבל הם לא רוצים להעציב או להכאיב להורים. הזיכרון של המקרה נותר עבורם כמו אגם קפוא שאי אפשר לגעת בו. כשפרסמתי שאני מעוניין לראיין אחים ואחיות למתאבדים, שמעתי לא מעט אנשים אומרים ‘אנחנו מכירים מישהו, אבל הוא לא מדבר'. כשפניתי ישירות לאנשים עצמם, הם תמיד הסכימו לדבר ברצון, בעיקר לאחר שסיפרתי להם שגם אחותי התאבדה. אני חושב ששתיקה, כל שתיקה, נובעת משתי אמונות: שאי אפשר לדבר ושאין מי שמסוגל לשמוע. ההתאבדות מאיימת, וגם מעוררת בושה. ברור שיש הבדל בין אדם שמת בתאונת דרכים או מסרטן לבין מישהו שבחר למות מרצונו. השאלה מה זה אומר עלינו כמשפחה, מה זה אומר על הקהילה, היא מכבידה מאוד". 


אתם בקשר טוב?



מאז התאבדה אחותו הלכו ונערמו זו על גבי זו השאלות של רועי: מה מקום ההתאבדות בחברה, מה מקומו בחברה כאח של מתאבדת, אם הוא יכול לראות את הסיפור של אחותו לא רק כסיפור של בושה, אלא גם של אומץ. “הגדרה של אומץ זה לעמוד מול המוות ולא לפחד, אבל כאדם שרוצה לחיות אני לא יכול להבין את זה שאדם הורג את עצמו", הוא אומר.
 

את הניסיון ארוך השנים לפתור את המשוואה הסבוכה, כלומר את התשובה לשאלה “כמה אחים יש לך?", מתאר אופנבכר בספרו כ"שלוש נוסחאות כושלות": “יש אפשרות קונקרטית. נשאלת כמה אחים יש לך? תענה כמה שיש, אף אחד לא ביקש עץ משפחה.יש לך כרגע אח אחד, לא?! הבעיה היא שלרוב לא הרגשתי שלם עם התשובה הזאת. יש גם מקומות שכדאי להימנע בהם משיבושים כאלה, כלומר מחצאי אמיתות שעלולות להיחשף. לדוגמה, כשיש בסביבה אדם המכיר את הסיפור, ודי סביר שזה יקרה, ויודע שברגע זה עשית צעד קטן של התכחשות למורשת שלך. אפשרות נוספת היא זו הסמלית. ‘יש לי שניים'. זה הרי מה שכתוב על שלט הכניסה לבית הורי, זו גם התחושה שלי רוב הזמן. אנחנו חמישה, שני הורים, שני ילדים וחלל. אבל כאן יש סכנה שיגיעו שאלות המשך - ‘אתה הבכור?' או 'מה הם עושים?'. והכי גרוע: ‘אתם בקשר טוב?'. משם זה מדרון חלקלק, ודילמה גדולה - שקר גס או כנות מביכה. שתי האפשרויות הן דרך ללא מוצא, אותו מבוי סתום שביקשת מראש להימנע ממנו כשאמרת ‘יש לי שניים'. לפני כמה שנים מצאתי את האפשרות של תשובה במשוואה משלי, “יותר מאחד ופחות משניים". לא מאריך מעבר למבוקש, אבל רומז כי בין אח אחד לשניים יש אפשרויות מתמטיות רבות, כולל משפחות עם שברים. כך המאזין מקבל את המידע שביקש וגם גישה לנצרה. התשובה משחררת אותי מאחריות וגם בוחנת את אומץ לבו של העומד מולי. אם ירצה - יוכל לפוצץ את הרימון בפיצוץ מבוקר".
 

בחזרה לערב ההוא ולזיכרון המתעתע. “אני זוכר שבאותו זמן הייתי בעיקר מבולבל, וגם את ההודעה שהטיול למצדה בוטל", רועי נזכר. “זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי את ההשפעה של האובדן על חיי. הרגשתי בושה גדולה, משום שבגללי מבוטל הטיול של כל השכבה. מאז התרחקתי ממצדה. הסיפור הזה לא הימם אותי כמו בעבר והרגשתי נבגד. בערך עשר שנים לאחר מכן, כשלמדתי לתואר ראשון בהיסטוריה, הקדשתי את עבודת הסמינר הראשונה שלי ל'מיתוס מצדה'. ניסיתי לחבוט בו עד כמה שאפשר, להוכיח שהם היו מתאבדים כמו אחותי. כמעט נהניתי לחשוף את ההתאבדות בדבריו של בן יאיר. התחלתי לאסוף מתאבדים נוספים שהיו מוכרים לי מילדותי. שרה גיבורת ניל"י או שמשון הגיבור. בדיעבד, אני חושב שהם גם עזרו לי להתקרב לסיפור של אחותי. דרכם הרגשתי שזה סיפור גדול יותר, שמשפחתי לא לבד. וגם שיש לסיפור הזה חשיבות ושאפשר לספר אותו".