בסבך המחקרים שנכתבו על יצירות ג'יין אוסטן (1775–1817) אפשר להרחיק לכת ולאבד את דרך המלך אל הסיפור שהיא מספרת. במקרה של הרומן רחב היריעה “מנספילד פארק" הסחף בפרשנות המודרנית עלול לטשטש את עקבות הדמויות שיצרה אוסטן. אחרית הדבר, למשל, המצורפת לתרגום שלפנינו, לקוחה מספר אמריקאי שכותרתו “ג'יין אוסטן, המהפכנית הסודית". טענתה של ד"ר קלי היא שביצירה חבויה ביקורת נוקבת על העבדות. מלבד העובדה שבעת כתיבת הרומן היה הדיון הציבורי נגד העבדות בשיאו באנגליה, ולמשפחה המתוארת היו מטעים באנטיגואה, אין לתזה אחיזה מוכחת בסיפור. דרוש מאמץ כדי ליישם את התיאוריה של קלי על דרכה של פאני פרייס, ילדה ענייה ממשפחה מרובת ילדים בעיר הנמל פורטסמות, שנלקחת אל אחוזת דודתה בנורתהמפטון כדי להתבגר בתנאים משופרים. תיאוריות פרשניות יוסיפו לצמוח על הקרקע שזרעה אוסטן, וכל קורא זכאי לאמץ לו מתוכן, או לא.

אולי רצוי לגשת אל הרומן בפשטות תחילה (שני תרגומים לעברית קדמו לנוכחי: טלה בר, 1986, אור–עם; אהרן אמיר, 1988, מעריב). רק כך אפשר להעריך את חוכמת הכתיבה של אוסטן, להתרשם מיכולתה הווירטואוזית לברוא מצבים אנושיים והתנהגות אנושית. אוסטן פרסמה את הרומן השלישי שלה ב–1814, כשמיומנותה כבר הושחזה היטב. בסיפור ניכר העונג שהפיקה מיצירת דמויות ברורות, שתקפותן טובה גם לימינו. הגיבורה שלה, פאני, אינה מושכת לב או עין, ואוסטן נוטה לייחס זאת תחילה לרקע הגס שבאה ממנו - אֵם אדישה שכורעת תחת עומס גידול הילדים ואב מחוספס הנוטה לשכרות ומתקשה לפרנס את שמונת ילדיו. אבל גם בהמשך פאני אינה מתפקדת כדמות שמתאהבים בה בקלות. היא מבוהלת, כנועה ועצורה בנעוריה, ומתפתחת לגברת צעירה חסודה וקונפורמיסטית. השקפת העולם שלה נוקשה, ומבחינתה אין הרבה אופציות להתנהגות של אישה, אלא בהימנעות. “הם דנו בפרוטרוט ובחום בעדינותה, בצניעותה ובמתיקותה, אותה מתיקות שבעיני הגברים היא חלק מהותי כל כך מערכה של אשה".

ג'יין אוסטן



פאני היא דמות נשית אידיאלית, כפי שהתקופה שאפה לעצב אותה, אך בה–בעת היא מאמצת גישה חתרנית, שנולדת דווקא מקו החומרה שבאישיותה. היא לא תינשא לגבר שאינה מעריכה, וודאי גם לא אוהבת. היא ננזפת מרה מפי דודה–מיטיבה על סירובה לגבר אמיד: “אכזבת והפרכת את כל ציפיותיי ממך", אומר הדוד. “חשבתי שאת חפה (...) מאותה נטייה לעצמאות הרווחת כל כך בתקופתנו המודרנית אפילו בקרב נשים צעירות (...) הטובה או הרעה שתצמח מכך למשפחתך (...) כנראה לא עמדה לנגד עינייך ולו לרגע. מה הם היו מרוויחים, כמה היו שמחים בעקבות סידור כזה בשבילך (...) את חושבת על עצמך בלבד".

עיקשותה של פאני מזכה אותה בסופו של דבר באהוב שבו חשקה, קונפורמיסט כמוה, בחור חביב, מסודר כלכלית אך חף משאפתנות. הסופרת האלמותית שתלה כאן בתוך תקופתה ביקורת חכמה על החברה האנגלית המפרידה בנחרצות בין מעמד למעמד, ועל השליטה הגברית המוחלטת בחיי הנשים. שלוש נשים מציבות מודלים לחיקוי בפני פאני, שלוש אחיות: אמה, אישה דהויה, שהאמהות כיבתה אצלה כל יכולת חשיבה ורגש; ושתי דודותיה - האחת נשואה לעשיר ומנמנמת את חייה מעל מעשי תפירה מיותרים, והאחרת מפתחת רשעות קטנונית ונטייה לרכילות בתוך חיים ריקים על חשבון גיסה האמיד. בדמות פאני יצרה אוסטן אופציה נשית חדשה: גברת שחוש המידה שלה מפותח יותר מכל חוש אחר. פאני פרייס לא תטעה, לא תגזים, לא תרפה משיקול הדעת. וזה, כנראה, היה נתיב המילוט היחיד שנותר לצעירה חסרת הון בדורה. 

באין מוצא
שטפן צוויג ידע לבצע ניתוח פתוח בנפשו של אדם. בנובלה “פחד" מדובר בנפש אישה, והסופר מלווה אותה בצמוד לסערת הרגשות שבתוכה. הוא חש בדופק שלה, החל מהרגע הבהול שבו היא יורדת במדרגות מדירת המאהב שלה, ועד הרגע שבו היא מתמוטטת נפשית. לאשמה אין מוצא, והיא תלך ותתעצם בחלל הפנימי החרד, ותשתלט לבסוף על החיים ועל האישיות. אירנה אוהבת את בעלה, נהנית מילדיה, מתגוררת בבית מידות, הבעל אוהב ומעריך, הכל טוב. אך לעתים הסטייה מתרחשת בחיים באופן סתמי ובבלי דעת. ללא חשק גולשת אירנה למפגשים עם פסנתרן צעיר. אישה גסה נטפלת אליה וסוחטת אותה כנגד סודה. אירנה, טרופת דעת, משוטטת עם אשמתה ברחובות. צוויג מדייק בתארו את התהליך ההרסני שסוגר עליה. הסופר מקפיד על עמדת הכירורג המתבונן בלי למצמץ, בעוד גיבורתו רואה לפניה רק רחובות ללא מוצא. (מגרמנית: הראל קין, תשע נשמות, 84 עמ')





במקום דוקטורט
“האמת ב–ה' הידיעה עוסקת בחיים לפני המוות", אמר דיוויד פוסטר וואלאס בהרצאה שנשא בטקס הסיום של בוגרי קולג' קניון, אוהיו, מחזור 2005. ההרצאה, על נושא חופשי, נישאה בפני תלמידים שבחרו במסלול למידה כללי לרכישת כלים אינטלקטואליים, קהל שידע לשמוע הרצאה על חשיבות היות האדם מודע. “סוג החירות החשוב באמת קשור בתשומת לב ובמודעות, ובמשמעת, ובמאמץ, וביכולת לדאוג באמת לאנשים אחרים ולהקריב עבורם (...) בדרכים קטנות ולא סקסיות, כל יום". וואלאס, סופר נערץ, סבל מהפרעה דיכאונית. האמת, אמר, “עוסקת בלהגיע לגיל שלושים, אולי אפילו חמישים, בלי לרצות לירות לעצמך בראש". הוא התאבד בתלייה ב–2008 בהיותו בן 46. הספר יצא לאור ב–2009. בכל עמוד מופיע משפט אחד או מילה. דברו של וואלאס נקלט באורך רוח: האמת “עוסקת בערך האמיתי של חינוך אמיתי, שאין לו דבר עם ציונים או תארים והוא קשור כל כולו למודעות פשוטה (...)". (“אלו הם מים", מאנגלית: אסף גברון, ספרית פועלים, 144 עמ')