את השירים המוקדמים התחלתי לכתוב בהיותי חיילת. בכלל לא חלמתי להיות משוררת. הייתי רושמת אותם על פיסות נייר, על קופסאות סיגריות, בנסיעה או באימונים. ניסיתי לגרש אותם והם שבו ופקדו אותי. ספרי השירה הראשונים שלי התקבלו במאור פנים גם בקהילה הספרותית וגם אצל הקוראים. האם הייתי משנה בהם דבר מה? סליחה על הישירות, אבל אף לא מילה או שורה או שיר. המשורר הוא כלי, סליחה על הקלישאה, ובתור שכזה הוא מטביע את חותמו בשיר, אך הקורא הוא הקובע. חוויותיו שלו אמורות להיצרב בשיר. אגב, עוד בנעוריי בלעתי כל ספר שירים שנקרא בדרכי. בוודאי הושפעתי מחלקם במסתורין, אולם לא כתבתי כמו אף אחד, למיטב שיפוטי".
הסקרנות שלי לבני האדם ובעיקר לילדים, סקרנות למה הם מרגישים, היא מולדת אצלי. וגם לקיבוץ שלי, עין החורש, אני חייבת לתת את הקרדיט. דווקא במסגרת אינטנסיבית זו שרבים קמו לגנותה, הייתה מעבדה מיוחדת שבה אתה גדל וצומח לתוך חברה שעל אף השוני בין אדם לאדם, יש להם שפת סימנים, מעין קוד חברתי מיוחד. עבדתי הרבה כמטפלת בקיבוץ. אהבתי מאוד את הילדים שאיתם עבדתי ועד היום אני פוגשת אותם בשמחה גדולה. אפשר שהודות לכר הגידול שלי נולד הספר? זאת לעולם לא אדע בבטחה, אבל האפשרות קיימת".
זמן רב לא אפשרו לי לצאת ללימודים באוניברסיטה כי בחרתי בחוגים 'לא פונקציונליים' - תיאטרון וספרות - שאינם מביאים 'תועלת' לחברה. הכתיבה והפרסום נראו לרבים כרדיפה אחר קריירה, מילה גסה באותם ימים בחברה הקיבוצית. לגדל את ילדיי בחינוך המשותף שוב לא נראה לי טבעי אלא מייסר. החברה הייתה מאוד שיפוטית. אלו היו הימים. הייתה זו חברה פנאטית וכל מוסכמה שנשברה הייתה קשה לה לעיכול. אני מצדי השארתי כל זאת מאחור. הקיבוץ הוא עבורי בית עד היום, וחבריו יקרים ללבי כאילו אנו פוסעים באותה הדרך. מה לי כי אלין? כזו הייתה האווירה באותם ימים.
האידאולוגיה הכתיבה לפרט כיצד עליו להתנהל בחייו. אודה ולא אבוש: לא נותרה בי כל מרירות. פילסתי את דרכי שלא הייתה סוגה בשושנים, אך אני מאמינה שאדם המפלס לעצמו דרך, מביט אחורנית בהכלה, קבלה וסובלנות. אני אדם אופטימי חסר תקנה, רומנטית בחיי ובשיריי. נולדתי לחלום ואני רוקמת חלומות, כפי שקראתי לאחד מספרי. עם זאת, אני יודעת גם למרוד ולבעוט. פגיעה קשה, גם בתחום הספרות וגם בחיי האישיים, גורמת לשד לצאת מתוכי. אשר לספרות, המיליה הספרותי אינו מיטיב עמי. אני לא מאושרת מכך, אולם, כך אני משננת לעצמי פעם אחר פעם, אם אתלונן זו תהיה חוצפה בפני אלוהים. קיבלתי יותר ממה שיכולתי לחלום עליו".
עבורי הוא איש. גב. אור. נוכחות דומיננטית. מורה דרך סבלני ומעל לכל אוהב. פשוט ישנו. אחרי לכתו ניסיתי לפצח את חידת היותו. אז באו לי המילים הלא צפויות ועזרו לי להבין את כוחו בשיר 'על מות': 'הכניעה האחרונה/ הייתה הראשונה.// אישי, אישי! / חושך גדול/ ירד על ראשי'. אתה אף פעם לא מוכן למוות, גם כאשר הוא מתקרב בצעדי ענק. הידיעה אינה חוסכת את ההתרסקות. אבל לא הייתי אומרת שיש בשירים אובדן תקווה.
התרעות פיקוד העורף