קשה להניח, שהגרסה ההומנית של הוּבּר מנגָרֵלי ליום בחיי חיילים גרמנים ביחידת חיסול הייתה מתקבלת ואף זוכה לשבחים לפני עשרות שנים. הסופר הצרפתי, שנולד (1956) ובגר באלזס, בא ממשפחת מהגרים איטלקית. הנתונים האישיים והאובייקטיביים הקלו עליו את ביצוע התרגיל הספרותי הנועז: קרקע הגידול מצולקת הקרבות, על קו התפר שבין צרפת לגרמניה, משפחת מוצא המאפשרת מבט בלתי מוּטה באירועים, הזמן שחלף מאז הזוועה הנאצית, הנרמול והשותפות בין צרפת וגרמניה היום, ואולי גם העובדה שמנגרלי אינו יהודי.
החיילים הגרמנים ביחידת הרצח, לפי גרסת מנגרלי, היו בני אדם רגילים לפני שגויסו ואולצו לירות על שפת הבור בגברים, נשים, זקנים ותינוקות. מנגרלי אינו טוען שכל החיילים באותה יחידה היו בני אדם נורמליים שנאבקו לשרוד. הוא בוחר שלושה חיילים בלבד, מוציא אותם מהכלל, וממקד התבוננות מתעדת במעשיהם ובמילותיהם. לא יותר. הוא משרטט התרחשות טעונה ביותר בצורה הפשוטה ביותר. התרחשות עירומה, קאמרית, ממעטת במילים ומתייחסת לצרכיו הבסיסיים של אדם: חום, מזון, חברוּת.
מנגרלי טיפל ברעיון המקורי שלו בצורה חכמה. הוא צמצם עד מאוד את חריר ההצצה אל יומם של החיילים. הוא התמקד בפרטים קטנים. בהליכה בקור עז ובשלג עמוק, ברעב, בשיחת רעים המבקשים לשמור על שפיותם. הסופר מביא את הסיפור עד לקצה כמעט תיאורטי, פילוסופי, מסמל. הוא אינו נוקב בשמות מקומות, במספרי יחידה, בתאריכים. רק פרט גיאוגרפי אחד מצוין: פולין. לחייליו יש שמות פרטיים בלבד. הדמויות האחרות מכונות “הפולני" ו"היהודי". הכותב הניח שהרקע לאירועים צרוב כמכווה בתודעתו של כל קורא.
הסיפור מובא לרמת זיקוק כה גבוהה, עד כי הקורא מחויב לאתחל מחדש חשיבה מקובעת. לפניו שלושה חיילים שכל רצונם להתחמק ממשימת הירי הבאה. הם מִתחָלים, מאחרים למסדרים, מתחמנים את המפקד, מעדיפים לצאת ל"ציד" אחר יהודים ביערות.
במהלך היציאה ל"ציד" השלושה מתפקדים כמשותקים רגשית. כל מטרתם להעביר את היום באוויר הפתוח בלי להשתתף בירי. הם לא מתאמצים למצוא יהודים. הם שותקים, וכשהם מדברים הם משתדלים לעסוק בבעיה הורית של אחד מהם. הוא מודאג מכך שבנו יעשן. זה רעיון נפלא של הסופר, להסחת דעתם של השלושה. הם מעסיקים עצמם בבעיה כה רחוקה מהעולם הקפוא, חסר הצבע, החושף רק זוועה ואדישות. הם דשים בעניין הבן, ומחליטים שהשניים שאינם אבות יהפכו לדודיו של הנער שאסור לו לעשן. הדאגה החברית הפשוטה הזאת מחיה לרגע את האלמנט האנושי שדמם בקרבם.
“באותו יום חטפנו דיכאון", מדווח המספר, אחד החיילים. “כלומר יותר מכרגיל. זה היה דיכאון שונה, מיוחד". באותו יום אולצו לירות במי שכיבסו את מדיהם, יהודים שעמם שוחחו והעניקו להם סיגריות. בערב החליטו שלא ידברו עם הכובסים החדשים, “מוטב לא לעשות איתם שום דבר שדומה למה שעושים בחיים האמיתיים". במשפט הזה גלומה ההזרה שאפשרה לרוצחים את מעשיהם. היהודים חדלו להיות חלק מ"החיים האמיתיים".
האופציה של סירוב פקודה אינה עולה בספר העוסק בשרידותו הנפשית של החייל הגרמני. האב מתמסר להזיית העתיד הנורמלי, לשיבתו הביתה אל בנו, שמא התחיל כבר לעשן.
"ארוחה בחורף", הוּבּר מנגָרֵלי, מצרפתית: עמנואל פינטו, עם עובד, ספריה לעם, 127 עמ'
(כרמל, 130 עמ')
(מיפנית: יעקב רז, שכתב אחרית דבר מעניינת, ספרית פועלים, 195 עמ')
התרעות פיקוד העורף