שוב יולי ושוב אבטיחים וים ומדוזות ולחות, ובקצה כל זה מחכה לנו, אם מזלנו שפר עלינו, החופשה המיוחלת, ואיתה השאלה המכרעת: מה לקרוא? אף פעם לא חשבתי שחומרי הקריאה בקיץ, על שפת הבריכה או על חוף הים, צריכים להיות מטומטמים או שטחיים, ולכן הנה לפניכם שלושה ספרים על חופשה, על טיולים ועל הסכין המסתתרת בין קפליהן של הנינוחות והנרפות.

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

לא לחינם זו אחת המסות הנקראות והאהובות של תקופתנו. הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס, ששם קץ לחייו לפני כעשור, מצליח לערב בספרו חוויה אישית בביקורת פסיכולוגית וסוציולוגית ולהגיד כמעט כל מה שאפשר על הרגלי הפנאי של מעמד הביניים האמריקאי הלבן ברובו. פוסטר וואלאס מצטרף לשיט תענוגות בשליחותו של מגזין היוקרה "הארפר'ס", עם תקציב יומי נאה והנחיה מפורשת לא להילחץ. "הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין", הוא כותב. "הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה - סע, תחרוש את הקאריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית".

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", דיוויד פוסטר וואלאס


ובכן, פוסטר וואלאס מספר מה ראה, וזה בהחלט לא דומה להתבוננות ממוצעת. אם סופר הוא אדם שדבר לא חומק מעיניו כפי שאמר הנרי ג'יימס, הסופר הזה רואה עד קרקעית האוקיינוס שבו משייטת הספינה המפלצתית בגודלה, מאכילה אנשים בתועפות מזון, מרקידה אותם קונגה, מפתה אותה להמר בסכומים לא מזיקים או כפי שמפליא פוסטר וואלאס להגדיר זאת: "להוציא וריאציות קלות המותאמות לפלחי השוק השונים, שיט התענוגות 7לק הוא גנרי ביסודו. כל המגה־קווים מציעים אותו מוצר בסיסי. המוצר אינו שירות או מערכת שירותים. הוא גם לאו דווקא כיף חיים (אף על פי שמהר מאוד מתברר שאחד התפקידים העיקריים של מנהל השיט וצוותו הוא לשכנע את כולם בלי הרף שכולם עושים חיים משוגעים)".



המונחים האמריקאיים כל כך (שעשו עלייה לישראל ונקלטו היטב) כגון "פינוק", "לוקסוס" ו"כיף" נדונים ברצינות רבה בספר, ומה שעולה מהם הוא שהם נועדו להסתיר סבל קיומי, או כמו במקרה של פוסטר וואלאס, הם גורמים לסבל ממין זה: "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא נשוא. כמו רוב הדברים העצובים ללא נשוא, נדמה שהגורמים לו חמקמקים ומורכבים להפליא ותוצאתו פשוטה: על סיפון ה'נדיר' (שמה של האונייה - א"ל), בעיקר בלילה, כשהכיף המובנה פסק וכל החיזוקים ורעשי העליצות נדמו - הרגשתי ייאוש.

המילה 'ייאוש' נשחקה מרוב שימוש ונעשתה נדושה, ייאוש, אבל זו מילה רצינית, ואני משתמש בה ברצינות. בשבילי היא מציינת תערובת פשוטה - כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות".

כמו רוח רפאים מסורבלת עם הפרעות חברתיות ואגורפוביה, מסתובב פוסטר וואלאס על הסיפונים, מדווח משולחן ארוחת הערב, מנסה להתעניין בהרצאות כגון "הרצאת ניווט - הצטרף אל רב החובל ניקו ולמד על חדר המנועים של האונייה, הגשר והא"ב של פעולת האונייה! איך אפשר לוותר על שעה פוקחת עיניים כמו זו?".

שבוע של שום כלום הוא תרבות הפנאי האמריקאית, ולאחרונה גם הישראלים גילו עניין בשיט תענוגות. אני יודעת את זה כי במלתחות של בריכת השחייה שלי אמרה לי מישהי ברצינות רבה שאני חייבת לצייד אותה ברשימת ספרים, כי היא מתכוונת לשכב על הסיפון עם ספר ביד ולזוז ממקומה רק כדי ליהנות מהבופה החופשי. מובן שזה הספר הראשון שהמלצתי לה עליו.

"ציפורים באמריקה" / לורי מור (הוצאת בבל)

מאז יצא לאור, אין ספר המשתווה ל"ציפורים באמריקה", קובץ סיפוריה השלישי של לורי מור (והראשון שראה אור בעברית). אני לא טוענת שב־18 השנים שעברו מאז לא יצאו קובצי סיפורים נהדרים, ודרכם התגלו סופרים יוצאים מן הכלל. אבל "ציפורים באמריקה" הציג טכניקה חדשה של כתיבה הדומה לרישום של מודלים מתים, בדומה לצייר האיטלקי קארוואג'ו, והגדיר טריטוריה רגשית שבה יחסים אינם בהכרח כישלון עצום ומהדהד, אלא מין זוועה ערמומית ומעודנת המזכירה חול טובעני שברגע הראשון הוא חמים, והלחץ שהוא מפעיל על הגוף דומה לחיבוק, אבל תזוזה רבה מדי של אלו התקועים בו תגרום להם לשקוע עמוק פנימה עד שיטבעו בתוכו.




יש הרבה סיפורי נסיעה וחופשות בקובץ הזה, שבו הגיבורים של מור מתרוצצים בעולם פרועי מבט וחרדים. הם קצת המומים וקצת מובסים: ספרנית הנישאת לחבר קרוב אחרי שכלבה מת מאי־ספיקת כליות כדי להתמודד עם יגונה ויוצאת עם אמה למסע באירלנד כדי להימלט מנישואיה; כוכבנית קולנוע לשעבר שכיום צופה בכבלים, מזמינה הרבה פיצות וחיה "חיים של אלמוניות ושלווה קיצונית", ואז מתאהבת במכונאי רכב שבוגד בה; שתיין בגמילה שאשתו זרקה אותו, והוא תועה אל תוך חיים משותפים עם עורך דין עיוור והומוסקסואל ונוסע איתו ברחבי ארצות הברית, כפי שזוגות נשואים משועממים יוצאים לטיולים ארוכים במכוניתם, כשהוא נע באי־נוחות בין תיעוב להכרת תודה.

אבל שני הסיפורים האחרונים בקובץ הם שבוחנים את כוחותיו הנפשיים של הקורא: "אנשים כאלה הם האנשים היחידים שיש כאן: מלמול קנוני באונק־פד" ו"אמא נהדרת". הראשון מתרחש במחלקה האונקולוגית ילדים ובתודעה של אישה, בת דמותה של מור, שתינוקה חולה בסרטן, ובעלה מאיץ בה לנצל את חוויותיה לצורך כתיבה.

הסיפור השני מספר על אדריאן, שהורגת בשגגה את תינוקם של חברים, ובעזרתו של מרטין שלו היא נישאת היא מצליחה לזחול מהמאורה שבה כלאה את עצמה ומבלה את ירח הדבש בווילה המארחת אקדמאים עם נושאי מחקר משונים למדי באיטליה. כך היא מספרת: "היו שם בערך שלושים וחמישה אנשים, כולם בגיל העמידה, ועל פניהם ההבעה האקדמית המשונה, של שילוב בין עליזות ולאות. הכלאה בין פלירטוט למכה בפגוש, הגדיר זאת פעם מרטין. מקומה של אדריאן היה מולו, בצדו השני של החדר, בין היסטוריון שכתב ספר על נזיר בשם יואכים דה פלורה ומוזיקולוג".

הסיום של שני הסיפורים מלא חדווה וייאוש האופייניים לסיפוריה של מור, והוא הסיבה שבשלה היא מהסופרים האהובים עלי. באותו ריאליזם מעצבן, שנון ומפוכח שאין שני לו היא מבטיחה לקוראים שגם אם החיים ניצלו הפעם, מעתה ולעד ירחפו מעליהם ציפורים דורסות בהמתנה דרוכה. ומי מכם יוותר על לקח אופטימי כזה במיטת בית המלון שלו בפאתי פירנצה, כשלפניו בוקר של קפה איטלקי וטיול לבזיליקת די סן פרנצ'סקו בעיר ארצו הסמוכה.

"הים" / ג'ון באנוויל (הוצאת ידיעות ספרים)

ספרו המופנם והמלנכולי של ג'ון באנוויל, אחד מסופריה הידועים של אירלנד, מצייר חיים של מאבקים שקטים ללא הועיל. אחרי מותה המהיר של אשתו אן ממחלת הסרטן, גיבור הספר מאקס מורדן, היסטוריון של האמנות, אדם בעל רגישות חולנית ועין חדה, חוזר לעיירת החוף של ימי ילדותו - ארץ פלא חורפית ועכורה שהשמש כמעט אף פעם לא זורחת בה, מסבאותיה עגומות וחוף הים הוא אתר הבילוי היחיד בה. הוא עדיין המום, עמום, כלומר שתוי, ומרבית הזמן נזהר שלא לחבל בקהות האלכוהולית שמסוככת עליו לפי שעה מעוצמת ההכרה באובדנו.

"הים", ג'ון באנוויל

ועם זאת, הוא חש בכורח לחזור למקום ולזמן שבו הכל התחיל ועל פיו התעצבו זהותו וגורלו. בקול צלול ובנימה שאף פעם לא לוקה בהפרזה עצמית הוא מעלה את זיכרונותיו מהקיץ שבו הופיעה משפחת גרייס בעיירה ושכרה בקתה סמוך לבית הוריו כשהיה בן 11.

מאקס מוקסם ממשפחת גרייס, האם המתוחכמת והנרפית, האב האטום והנינוח המצוי תמיד מחוץ לטווח הסכנה של מודעות למתרחש במשפחתו שלו, והתאומים, מיילס הדומם שהוריו מניחים שהוא חירש, וקלואי הסוערת והבוטה, שלנוחיותם מעדיפים ההורים להניח לה לנפשה.

המשפחה, שמאמציה העקרים לחיות חיי נופש נמרצים לא נעלמים מעינו הבוחנת של מאקס, נמצאת בשלב הגבוה, ולפיכך הנחשק ביותר בסולם המעמדי של העיירה; הם אנשי העיר, נופשים ששכרו את אחד מבתי החוף היקרים. כל אורחותיהם, למן המכונית המרשימה, הפיקניקים השופעים ובקבוקי היין, ועד לאומנת הצעירה רוז, המאוהבת בסתר בגברת גרייס ומשחררת את ההורים מהמטלה המאוסה של טיפול בילדיהם, מאפיינים את המעמד הבינוני־גבוה ומצויים הרחק מעבר להישג ידם של מאקס והוריו. הם אנשי העיירה - השלב הנמוך ביותר בסולם שיהווה את אמת המידה להצלחותיו והמגדיר המוחלט של זהותו וערכו של מאקס למשך שארית חייו.

מהופנט אל קוני גרייס, מבגד הים השחור והמבהיק שלה כמו עור של כלב ים, דרך המטפחת הכרוכה סביב מותניה, חושפת עם כל צעד רגל שזופה, ועד שערה הבלונדיני, צופה מאקס במשפחה, נחוש בדעתו להתיידד איתה. הוא אומנם מאוהב בקוני באותה עזות מינית מבולבלת של גילו, ובאותם כיסופים של בן למעמדות הנמוכים העומד על הרציף של נסיבות חייו העגומות ומייחל לספינה שתישא אותו משם; אבל התאומים, ובעיקר קלואי, הם המוקד העיקרי של תשומת לבו.

בבדידותו, שעד לבואם לא שיער את צחיחותה ואת עוצמתה ההרסנית, מצבם המהותי של היותם ביחד, החיבור המתמיד ביניהם מההתהוות ברחם, הצלם המוכפל והאספקלריה ההדדית מעוררים במאקס כמיהה וקנאה. במהלך השבועות הבאים ממלאת האובססיה למשפחת גרייס את כל חייו. הוא מצליח לחדור לביתם, להתיידד איתם, לעורר את רגשותיה של קלואי אליו, לקרוע אותה מאחיה התאום ולהשפיע על המאורעות הבאים עד לסופם המחריד.

שנים רבות אחר כך, בעקבות מותה של אשתו אן, סוגר מאקס את ביתם, נפרד מבתו קלייר ושב אל עיירת ילדותו ואל בית הקיט של הגרייסים. הוא שוכר חדר מגברת ואואסור, רווקה זקנה שמנהלת עתה את הבית, מעמיד פנים שהוא פונה לכתיבת מונוגרפיה ולמעשה כותב את זיכרונותיו מימי החופשה הגורלית.