הספרן המלכותי של הנסיך העוצר מוויילס, הלא הוא הסבא רבא של הנסיך צ'רלס, פונה אל הסופרת ג'יין אוסטן ומבשר לה כי היא רשאית להקדיש את ספרה הקרוב, “אמה", לנסיך. אוסטן, איך נאמר, לא סובלת אותו. “הולל", “מופקר", “נהנתן", ו"בושה למוסד המלוכה" היא מכנה אותו במכתביה, ועכשיו הטמבל הזה מבקש ממנה להקדיש לו ספר. בני משפחתה נחרדים. טמבל או לא - להסתבך עם הנסיך זה לא הדבר הכי נבון שאפשר לעשות. חוץ מזה, אם תתרצה ותכתוב את ההקדשה, אולי לא יצטרכו לממן אותה יותר. בלית ברירה, אוסטן מתיישבת לכתוב הקדשה. זה מה שיוצא לה: “להוד מעלתו, הנסיך העוצר, חיבור זה מוקדש בכבוד רב ברשות הוד מלכותו על ידי שפחתו המסורה, הצייתנית ומלאת החובה. המחברת".

ההקדשה הזו היא בעצם אוסטן בקפסולה, ואל תיתנו למהוגנות שעל פני השטח לתעתע, כי אוסטן היא הרבה יותר מזה. השבוע יצוינו 200 שנה למותה, ואוסטן ויצירתה עדיין מככבות על כל במה אפשרית: בספרות, בקולנוע, בתיאטרון וגם בחוגים פרטיים. ספריה זוכים למהדורות חדשות ולתרגומים בשלל שפות, ואתר אמזון רווי הצעות למדריכים כמו “איך להסתדר עם חמותך על פי ג'יין אוסטן", “איך לטייל בכפר", “איך לחיות חיים שלמים" ואיך לא - “מדריך לנימוסים על פי ג'יין אוסטן", עם סעיפים כגון “בשיחת נימוסים נמנעים מלדבר על סקנדלים ורכילות, דת או הסחר בעבדים", ו"התחשבות ברגשות האחר מחייבת את האישה המסרבת לג'נטלמן, שהזמין אותה לרקוד, לנמק זאת בסיבת עייפות או בתירוץ סביר אחר". לתשומת לבכם ולבכן.



היא כתבה בסך הכל שישה רומנים. ארבעה מביניהם התפרסמו בשנים 1811–1815: “תבונה ורגישות", “גאווה ודעה קדומה", “מנספילד פארק" ו"אמה". שניים נוספים, “מנזר נורתהאנגר" ו"השפעה", פורסמו בסוף 1817, השנה שבה מתה ממחלה. ספרה השביעי, “תולדות אנגליה", שראה אור ב–1913, כולל קטעים קצרים שהמשפחה התנגדה לפרסומם, מסיבות מוצדקות: היא הרי עבדה מאוד קשה כדי לשמור על התדמית של ילדה טובה אנגליה, וכאן הביעה את דעתה הנחרצת על הוד דפיקותם, מלכי אנגליה שאינם ממלאים את ייעודם כשליחי ציבור.



“ציור מיניאטורה על פיסת שנהב", כך תיארה את הכתיבה שלה. בנימין ד'יזראלי קרא את “אהבה ודעה קדומה" לא פחות מ–17 פעם. המשורר והפילוסוף סמואל טיילור קולרידג', אלפרד טניסון וסר וולטר סקוט העריצו אותה. “גברת צעירה זו יש לה כישרון לתאר את ההסתבכויות, הרגשות ודפוסי האופי של חיי היומיום, שבעיני הוא הנפלא ביותר שפגשתי מעודי", אמר עליה סקוט. “כמוני כאחרים יש לאל ידי לעשות את המהומה הגדולה בעצמי, את המגע הענוג המשווה עניין לדברים ולטיפוסים רגילים בזכות אמת התיאור והרגש - מגע זה נשלל ממני".

וזו אולי ההגדרה המדויקת ביותר למה שאוסטן עשתה בספריה. ברומן הפופולרי ביותר שכתבה, “אהבה ודעה קדומה", העלילה סובבת סביב איתור חתנים לחמש בנותיהם של מר ומרת בנט. בטיוטה הראשונה קראה לספר “רשמים ראשונים", שזה בעצם גלגול מוקדם של המשפט: “אין הזדמנות שנייה ליצירת רושם ראשוני", גם אם מדובר בשתי נשמות שנועדו זו לזו. ב"תבונה ורגישות", שתי אחיות יתומות מאב ודלות אמצעים - האחת רומנטית ובעלת נפש סוערת והשנייה מיושבת ושקולה, צריכות להסתדר בחיים. איך? להתחתן כמובן.

האם ייתנו לשכל או לרגש לדבר? ב"מנספילד פארק", פאני פרייס בת ה־10 מוזמנת לגור אצל קרוביה העשירים, משפחת ברטרם, באחוזתם. מהו מקומה של קרובת משפחה שמצד אחד מבקשים להעתיר עליה חסד, ומצד שני מעוניינים לוודא שלא תשכח כי אינה שוות מעמד לשאר בני הבית, וכי לעולם לא תוכל להיות? ב"אמה", אמה וודהאוז מסדרת את החיים לאחרים ובטוחה שזו זכותה המלאה. כאן אוסטן קובעת שאם אין לאישה כישרון, היא אבודה. משק בית, עזרה לעניים ופגישות של שכנים לא באמת יכולים לספק את נפשה. היא מוכרחה להטביע את חותמה.



ב"הטיית לב" (1818) שיצא לאור אחרי מותה, סיפור אהבה בין אן אליוט, בת של בארונט, לבין קצין הצי, קפטן ונטרוות. היא כתבה אותו כשהייתה חולה מאוד. הדיאלוגים המבריקים פינו את מקומם לטון מינורי, מאופק ורציני יותר. אן אליוט היא בת 27, גיל מופלג במונחי הרווקות של התקופה, ואוסטן לא חוסכת את שבטה מהבארונט ומאחותה הבכורה אליזבת: "סר וולטר אליוט היה איש שלהנאתו שלו מימיו לא נטל בידו שום ספר מלבד ספר הבארונטים", היא כותבת. הספר הזה, אגב, זכה להתעלמות גורפת. ככה ייעשה למי שמותח ביקורת על הכנסייה ועל סחר העבדים, בתקופה שבה ירחוני הספרות משוקעים עד הצוואר במימונם.

ניסויים בכתיבה
העובדות הבלתי מעורערות של חייה של ג'יין אוסטן הן ספורות. היא נולדה בכפר הקטן המפשייר בסטיבנטון, ב–16 בדצמבר 1775, השביעית מבין שמונת ילדיו של כומר. מלבד חמש שנים שבהן בילתה בבאת בין 1801 ל–1806 ושלוש שנים בסאותהמפטון, כמה חודשים בבית הספר ומדי פעם ביקורים וחגים, כל חייה עברו עליה באזור הכפרי של המפשייר. היא מעולם לא התחתנה. אוסטן נפטרה בווינצ'סטר ב–18 ביולי 1817, בגיל 41, ונקברה בקתדרלה של ווינצ'סטר. חייה נעו במעגל צר ורחוק מלהיות זוהר. היא בילתה את מרבית ימיה בחוג המשפחה ורכשה את השכלתה בבית. כמקובל בתקופה ההיא, ניסתה את כוחה בספרות.

בקרב בנות מעמדה, הספרות נחשבה לתחביב, לא ייעוד חלילה. היא נהגה לשבת בטרקלין המשפחתי, וכשמישהו מדרי הבית היה נכנס לחדר, הסתירה את הניירות. האופנה השלטת באותה תקופה הייתה הרומנטיקה, אבל אוסטן פילסה לעצמה את דרכה בלי להיגרר אחריה. היא התרכזה במה שהכירה מבפנים: בחיי האצולה הכפרית של הפרובינציה האנגלית בסוף המאה ה–18 ותחילת המאה ה–19.
אצל אוסטן יש סדר חברתי מסורתי ומעמדות ברורים, חיים שלווים וקטנוניים. השכל הישר וההיגיון הבריא לוקחים בסיבוב כל גילוי של אלימות, ייאוש ויצר בלתי מרוסן. לא האירועים יוצרים את העניין, אלא האנשים. היא לא מהפכנית במובן המוכר, לא מתמרדת נגד הבדלי מעמדות ומקבלת אותם כעובדה קיימת. לכאורה.

“בכמה פסקאות של ‘מנזר נורתאנגר' מחקה אוסטן סגנונות כתיבה של רומנים גותיים אפלוליים בסגנון של אן רדקליף", מציינת נבט טחנאי, חובבת אוסטן מושבעת. “זה מעיד על בוז שהיא רוחשת לסוג הכתיבה הזה, ומנגד על היכרות מעמיקה עם הז'אנר. דרך הפרודיה מדגישה אוסטן את העובדה שכאשר החברה מצפה מנשים לקרוא רק סוגים מסוימים של רומנים בלי תיווך של חשיבה ביקורתית, הגבולות בין הדמיון והמציאות מיטשטשים עד כדי סכנה - מסר חשוב בהחלט גם בימינו. ב'כתבי נעורים' של אוסטן (שפורסמו בספר “אהבה וידידות" בהוצאת תמיר–סנדיק וא(ה)בות - כס"ו), היא מחקה בלעג של חיבה כתיבה בז'אנרים שהיא מכירה - תיאטרון, מלודרמה ועוד.

שי סנדיק

“'כתבי נעורים' הוא השתפכות משתלחת של הומור תוסס, יצירה פרועה ונלהבת, בלתי צפויה. התחושה היא שאוסטן מרשה לעצמה להתיר את הרסן כאשר היא כותבת להנאתה בלבד, על מנת לשעשע את עצמה ואת משפחתה הקרובה. בה בעת, מספרים כתבים אלו על ההפיכה של אוסטן לסופרת - מעבר לפרודיה מדובר במעין ניסויים בכתיבה, שדרכם אוסטן מפלסת את הדרך למציאת קולה הייחודי, באופן שלא תמיד מתיישב עם מוסכמות התקופה לגבי כתיבה ספרותית של נשים. עד שבוע לאחר מותה, בקרב הציבור הרחב לא ידעו מי כתב את ספריה. על הכריכה צוין: ‘נכתב על ידי גברת'. כשיצא ‘תבונה ורגישות', האחיינית שלה כתבה לה שראתה בספרייה ספר דבילי בשם ‘תבונה ורגישות', וכמה מגוחך לקרוא כך לספר".

“אם תלכי היום לקבר שלה בקתדרלת ווינצ'סטר, תראי שכתוב שהיא הייתה ‘בת טובה ומאמינה אדוקה באלוהיה', אבל לא כתוב שהיא הייתה סופרת", אומר שי סנדיק, מו"ל ומתרגם בהוצאת תמיר–סנדיק. “מצד אחד היא מאוד מאמינה בנורמות שהחברה שלה דוגלת בהן, ומצד שני היא מראה את הצביעות, את הזיוף. היא לא מבקשת לצאת מהקהילה כמו סופרות אחרות. היא אומרת: אני חלק מהקהילה ומהחברה הזו, מאמינה בערכים שהיא מציבה לעצמה, אבל מנסה להראות איפה החברה הזו מנצלת את כוחה כדי להרע לנשים.

זה סוד הצלחתה גם היום וגם אז. זה מהלך מאוד מתוחכם. אם היא הייתה כותבת את הביקורת שלה בצורה מאוד מוחצנת, אף אחד לא היה קורא את זה. הרי הגברים שלטו בכיפה ומתוקף כך החליטו מה הנשים שלהם ובנותיהם יקראו. היא קוראת לספרים שלה ‘תבונה ורגישות', ‘גאווה ודעה קדומה', ‘הטיית לב', כמו כותרות של מאמר דתי. את הביקורת שלה היא מביעה בין השורות, באירוניה, ברמיזות, בספרים שנראים על פניהם מאוד קלילים, רומן רומנטי, רק שהיא הרבה יותר מזה: היא עוסקת בסוגיות מוסריות וביחסים בין אדם לחברו. זו המעטפת שגורמת לנו להסתכל עליה באור של קומדיה רומנטית הוליוודית".

את אוסטן גילה סנדיק בגיל 21, כשהיה תלמיד ישיבת הסדר. בשובו מדייט כושל, נכנס לחנות ספרים ורצה להטביע את יגונו בספר. “הלכתי לספרים של ‘פינגווין' שעולים 10 שקלים ונחה עיני על ‘תבונה ורגישות'. לא ידעתי שיש סופרת כזו, לא זוכר שראיתי ספר שלה וחזרתי עם זה לישיבת שעלבים. התחלתי לקרוא אותו בשבת אחרי הארוחה. סיימתי לפנות בוקר והרגשתי שמצאתי את אחותי האובדת. ידעתי שהיא מבינה אותי. היא אולי כתבה את זה לפני 200 שנה, אבל היא שמעה איתי את כל הדברים שעוברים עלי".

ב–2014 אוסטן עלתה בראשו. היא נחלת הכלל, אין זכויות יוצרים, אז הוא תרגם בשביל הכיף. בהתחלה הוציא במהדורה קטנה, מאה עותקים בסך הכל, שמכר בחנויות פרטיות. היום הוא בעל הוצאה שהוא חולק עם שותפו דורית תמיר. יחד עם הוצאת א(ה)בות הוציאו תרגומים חדשים ל"תבונה ורגישות", "אמה", "אהבה וידידות" המורכב מרומן המכתבים “ליידי סוזן" ו"כתבי נעורים" של אוסטן, ו"מנספילד פארק". בעתיד יראה אור הספר “מנזר נורתהאנגר" (בתרגום אינגה מיכאלי), ובתוכנית גם השניים הנותרים בתרגומים חדשים: “גאווה ודעה קדומה" ו"השפעה".

הסרט "ברידג'ט ג'ונס"

לחיים יש דינמיקה משלהם, והגיבורות של אוסטן זכו לגלגולים חדשים כמו "ברידג'ט ג'ונס" ו"קלולס". לדוגמה, “אמה", שידע כמה תרגומים, האחרון שבהם של סנדיק (הוצאת תמיר–סנדיק וא(ה)בות), נפתח באלה המילים: “אֵמָה ווּדהַאוּז הייתה יפה, חכמה ועשירה, היו לה בית נוח ומזג נעים, ודומה שנתברכה במיטב מעלות החיים גם יחד; מלאו לה כמעט עשרים ואחת שנים, ובתקופת חיים זו דברים מעטים בלבד הטרידו את מנוחתה או הכעיסו אותה".

הקורא מסתכל על הפסקה הזו ואומר: למה שאתעניין במישהו שלא חסר לו דבר בחיים, ואז מגלה שהיא חיה בעולם מדומה. אף אחד לא מותח עליה ביקורת. אף אחד לא מאתגר אותה או מוציא אותה מאזור הנוחות שלה.

בסביבה כזו קשה מאוד, אומרת אוסטן, לאדם להתפתח. למצוא מה הוא רוצה. כך גם ב"קלולס" וב"ברידג'ט ג'ונס". “קלולס זה סיפור על בדידות, על השאלה מה אני רוצה מעצמי ומה החברה מצפה ממני, מה אני רוצה להיות ומה הגילוי האישי שלי ואיפה זה מתנגש עם מה שאני מצפה מעצמי", אומר סנדיק. “הסרט ‘קלולס' נאמן הרבה יותר לספר ‘אמה', מאשר הסרט, שהוא עיבוד שלו אחד לאחד. ‘קלולס' מדבר על בחורה מוקפת יס–מנים, שרק אומרים לה כמה היא נפלאה, מוכשרת ונהדרת, וזה מונע ממנה להתפתח.
קלולס היא ג'אפית מבברלי הילס. יש לה הכל בחיים, כולם מתיישרים על פי הקו שלה. ההקבלה היפה היא שאמה לא מרגישה צורך להתחתן - לא כלכלית ולא מעמדית ולא לוחצים עליה, וקלולס לא מרגישה צורך להתמסר לגבר עד הסוף. אם מנסים להסביר למה אוסטן אוניברסלית, ‘קלולס' זו דוגמה נהדרת. מעבר למלמלות ולכוסות התה, יש סיפורים על התפתחות נפשית ועל מצבים חברתיים, על איך אדם מתמודד עם הדרישות סביבו. זו הגאונות של אוסטן, שמדברת בסופו של דבר על בני אדם. במשפט אחד, היא מנסחת את כל הזיוף החברתי והשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו".

הסרט "קלולס"

פורטרטים מדויקים
“במוצאי השבת, בערב תל אביבי שאווירו הלח והמהביל הוגדר בפי כל כבלתי נסלח בעליל, התכנסו ובאו עלמות וגבירות מצוינות מכל רחבי הארץ, כחמש עשרה במספר, אל עבר דירה פרטית בלב לבה של תל אביב. דירה זו, השייכת לעלמה שבורכה ביותר מקמצוץ של קסם אישי וטוב טעם, מרוהטת הייתה על פי צו האופנה וממוקמת בנוחות מרבית. כל אחת נשאה עמה אל מעונה של המארחת דבר מאכל ודבר מה לאומרו. תחילת הפגישה אכן הוקדשה לדברי המאכל המשובחים, כמו גם להתכנסות רוחשת ועליזה מלאת ברכות לבביות, להתעניינות כנה זו בשלומה של זו ולשיחה ערה ונרגשת על עניינים פעוטי ערך כגון יוקר המחיה.

משנסתיימה שיחה בטלה זו, נפנו העלמות והגבירות אל המטרה שלשמה נתקבצו, אשר נקבעה זמן רב מראש והייתה ידועה לכל. חדי האבחנה ודאי ניחשו כבר כי פגישת המועדון עסקה באותו ערב בביקורתה של העלמה שארלוט ברונטה על כתביה של העלמה ג'יין אוסטן, ומועדון הקריאה המה כמרקחה באותו ערב. אין ספק כי העלמה ברונטה יצאה מהתכתשות ספרותית זו כשידה על העליונה, שכן בזמן שהשתלחה בעלמה אוסטן בנחרצות ובלשון חדה ביותר במכתב שכתבה לחברתה, העלמה אוסטן כבר לא הייתה בין החיים זה חמישים שנה בקירוב".
(נבט טחנאי, חברה–מייסדת במועדון הקריאה של ג'יין אוסטן, כותבת הבלוג “גנבט הספרים" בתיאור אוסטני)

מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן בישראל מונה בקבוצת הפייסבוק שלו 300 חברים, בעיקר חברות, ועוד כ־20 מתייצבים קבועים במפגשים דו־חודשיים. בכל פעם מתכנסים בבית אחר לדיונים ערים על ספר או על עיבוד מסוים של ספרי אוסטן, והרצאות בנושאי רוחב שמעבירה בכל פעם חברה אחרת. טחנאי, ממייסדות המועדון, מפרטת: “היו לנו מפגשים שעסקו בדמות הגבר בכתביה של אוסטן, ובהם ניסינו להבין מהן תכונותיו של הג'נטלמן המושלם על פי אוסטן.

דנו בסוגיות של שפה ותרגום בספרים, היה מפגש שעסק בברונטה ואוסטן, שבו ניסינו להבין למה ברונטה לא אהבה את הספר של אוסטן. הייתה הרצאה על הרפרנסים אצל אוסטן והאופן שבו היא מתייחסת ליצירות אחרות בספרים שלה, היה מפגש שעסק בלבוש התקופתי, בחוקים של התקופה, הייתה סדנת ריקודים נפלאה בהנחיית נעמי כרמי ואפילו מפגש על סקס בספרים של אוסטן - יש הרבה יותר אזכורי מין ומיניות ממה שנהוג חשוב.

“היא מציירת במילותיה פורטרטים מדויקים, מחמירים או מחמיאים של בני אדם - אפשר בקלות לזהות את גב' נוריס, ג'נינגס או בנט בכל אמא או דודה ששואלת ‘מה עם חתונה?', סרקסטית ושנונה שיודעת להפוך את משוגותיהן של הבריות ממרגיזות למצחיקות. האירוניה הדקה שבה אוסטן מתארת טיפוסים ומצבים יומיומיים שונים משעשעת וכובשת, הכתיבה שלה גורמת לקוראיה להרגיש שותפים לסוד או לבדיחה פרטית", אומרת טחנאי. “בניגוד למה שמקובל לחשוב, הכתיבה של אוסטן חורגת הרבה מעבר לספירה הביתית.

נבט טחנאי

היא מעבירה ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת על החברה שהיא חיה בה - על חוקי הירושה והנישואים, על מעמדן של נשים בחברה ועל מוסר כפול, על מוסכמות חברתיות ועל ההנחה שמוסר ונימוסים טובים אפשר לרכוש בכסף, וכמובן גם על הספרות של תקופתה ועל מה שמותר ואסור לנשים לקרוא על פי הסטנדרטים המקובלים".


והיא הייתה חריפה: השבוע נמכר בבית המכירות סותביס בלונדון, תמורת 162,500 ליש"ט, מכתב מקורי שכתבה אוסטן לאחייניתה אנה לפרוי באוקטובר 1812. אוסטן קוטלת בו בציניות את ספרה של רייצ'ל הנטר, ליידי מקלרן, "קורבנה של נבזות". היא ואחייניתה, אומר סנדיק, קראו את הרומן בתקופה שקדמה לכתיבת המכתב ואף הקריאו ממנו בקול זו לזו כדי להשתעשע מהעלילה המופרכת, מהקלישאות ומהמלודרמטיות שגודשות את הספר. במכתב היא גם שולחת עקיצה לסופרת לגבי המקומות המוזכרים ברומן, מקומות שאוסטן ביקרה בהם והכירה אותם היטב בניגוד לסופרת ששגתה בתיאורם. לכן בפסקה האחרונה היא דואגת לשלום מרכבתה של הנטר כדי לרמוז לה שלהבא מומלץ לה לנסוע ולראות את המקומות שהיא כותבת עליהם מראש.

היא הייתה דתייה. מאוד. “דתיות טבעית", מכנה את זה סנדיק. “לא מרגישים שהיא מכניסה את המיסה ולחם הקודש. היא לא מחצינה אותה, לא כי היא מתביישת בה. הרבה פעמים הדתיות של האדם הדתי היא מאוד מוחצנת והוא מזכיר את זה שהוא דתי כל פסקה וחצי. לכן העיסוק שלה בסוגיות מוסריות מגיע משם. היא אף פעם לא תגיד שדמות מסוימת צריכה להתנהג באופן מסוים כי ישו אמר. קסנדרה, אחותה וידידת הנפש הקרובה ביותר שלה, סיפרה במכתב לאחייניתה על רגעיה האחרונים, שמילותיה היו: ‘גאל אותי, אלוהי'. זה אומר הרבה. זה ה'שמע ישראל' שלה".