בילדותי שהיתי חודשים מתארכים אצל סבא וסבתא, ותחושת דגניה ב' הציפה אותי למקרא שם המשפחה של הסופרת. השם הוטמע בנוף עמק הירדן ושב אלי עם בערת הרגליים היחפות על המדרכות שבין המדשאות. עם שם משפחת הוותיקים עלתה רוח השרקייה, שהייתה נושבת אחר הצוהריים מן הכנרת. המשבים היו מכים בברזנט המפוספס שהצל על המרפסת, וטבעות המתכת שלו צלצלו נרעשות.
בתוך הקריאה שמחתי על הסופרת שהתגלתה לי בזכות שמה. שמחתי על כתיבתה הנקייה, על הארכיטקטורה של הסיפור החזק שבנתה, על האווירה שיצרה, על הנוף שתיארה במוחשיות מדויקת, על הנושאים האנושיים והישראליים שטיפלה בהם ברומן, וגם על המתח שהקימה במחושב והותירה בעינו לאחר תום הסיפור.
לא קראתי את ספריה הקודמים של בן הגיא (“ים ויבשה", “גודאי" [בשיתוף עם זהבה גושן]), אך אם “ווקמן" אמור לייצג את כישוריה, הוא עושה עבודה מצוינת. הסיפור מוגש באמצעות דמותה של צעירה בת 20, זיו שמה. התנהגותה ורגשותיה מעוצבים באמינות שלמה. הגיל הזה, שבו צעירה ישראלית משתחררת מהצבא ומחפשת את דרכה וזהותה, מקבל כאן טיפול רגיש. זיו מסתגרת בין אוזניות הווקמן שלה, וכמו לוקחת פסק זמן מהתנועה קדימה הנהוגה בחיים. היא מתפקדת בעבודה זמנית כאשת אחזקה וניקיון באתר מרפא המתבסס על מעיין חם, שמימיו בעלי סגולות רפואיות. מי שירצה להעלות בדמיונו את חמת גדר לא יטעה. בעלי האתר הם חברי קיבוץ חדש על הגולן, והם מעסיקים עובדים שכירים. זיו היא אחת מהן, ומבטה הוא זרקור הממקד התבוננות בנפשות האחרות שבסיפור.
המצבים היומיומיים שעולים אל בימת ההתרחשות נראים כגזורים מתוך מציאות אותנטית. יש ביטחון רב בעיצוב הדמויות הישראליות האלה, הדיאלוגים שלהן והיחסים הנרקמים ביניהן. בן הגיא יוצקת את חומרי הגלם שלה לתבנית ספרותית יציבה ומדויקת. הסיפור שלה משכנע בכל רמת התייחסות.
זיו, שהדמימה את קשריה עם העולם, היא אנלוגית למים הטהורים שפורצים מהמעיין. עורה לבן, המיניות שלה על סף התבטאות, חלומותיה על לונדון, הכל מעיד על רגע לפני התחלת החיים. ואז באים החיים בכיעורם. זיו מתוודעת לשחיתות שמזהמת בממש את מי המרפא. היא, המבצעת בהקפדה עבודת ניקיון באתר, מתוודעת לפסולת האנושית שמולה היא חסרת ישע. העולם שבו היא מתהלכת מסוגרת בווקמן שלה רוחש נופשים רעשנים, הנהלה מושחתת, חובבנות מקצועית והתנהגות גסה ולא קולגיאלית. זיו מודעת לגועל נפש אך אינה נוקטת עמדה, ממשיכה להתקין שקיות זבל בתוך פחי האשפה, נמלטת בהפסקות אל מעבר לגדר, למקום אסור, שבו נדמה לה שהיא לבדה בתוך השקט. אך כפי שמי המרפא מכילים חיידקים, גם השקט מסתיר רחש רעיל.
בעלילה שזורים כמזכרת המעשים והאירועים שמתרחשים לאחר מלחמת ששת הימים, ובתוכם חמדנות הישראלים שהשתלטו על אוצרות הטבע בשטחים שנכבשו. במרחצאות העתיקים, מבהיר הסיפור, הרי נותרו עקבות של כובשים היסטוריים רבים.
התרעות פיקוד העורף