25 סופרות וסופרים נחתו במדינת ישראל כפרטים, לא כקבוצה. עד כאן הדיווח היבש. ישראל היא וילה נחמדה לכל הדעות בג'ונגל המזרח־תיכוני, ובכלל. עד כאן ההתרשמות הראשונית. ככה, תוך כדי שיטוט ברחובה של עיר, הם הרימו את מכסה הביוב והצחנה אפפה אותם עד כדי כך, שלא היו עוד יכולים להלך כך ברחובה של עיר בלא שהצחנה תלווה אותם מכאן והלאה. זה הסיפור של "חמישים - סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש" (הוצאת "ידיעות אחרונות", 479 עמודים).

אין שורה אחת, משפט אחד, תמונה אחת, דיאלוג אחד, שקורא ישראלי טיפוסי לא מכיר. מה שמדבר בספר הוא הטכניקה הכאילו מקצועית, לאו דווקא הפוליטית, של 25 סופרים וסופרות זרים (וישראלי אחד, אסף גברון). כבר היו מסעות עיתונאיים מטלטלים במחילות הביוב הרהבתניות של המציאות הישראלית בשטחים.



הפעם מדובר בזווית שהיא לא פעם אנתרופולוגיה מצמררת. טקסטים של רפורטז'ה מקצועית, סמי־ספרותית, רובם ככולם חניכי מסורת עיתונות פרינט במיטבה, כולל הפלסטינים שבין הכותבים. בכלל, כשאתה מגיע מבחוץ ורואה־חווה את חיי היומיום של הפלסטינים בלי שטיפת מוח היסטורית או פוליטית, בלי פילטרים נוגדי מציאות, אין דרך בעולם שלא תבין שמדובר בטובים ורעים, חלשים וחזקים, מנוולים מדעת או שלא מדעת.



אחת מאותה חבורה, אווה מנסה, סופרת גרמניה, מסיימת כך את סיפורה: "אני תוהה אם אחד הנערים מחברון שמרגישים חזקים ללא גבול יראה אחרי עשרות שנים את הדברים בצורה אחרת. אני גם תוהה אם ילדות כמו אסיל, שנעקרה ממיטתה באישון לילה כי הצבא מגיע למחוק את הבית שלה מעל פני האדמה, תראה את הדברים אחרת. שש שנים לא הרסו בכפרה - וולג'ה, ממש בשוליה הדרומיים של ירושלים - שום בית. ואז פתאום, הורסים שלושה בלילה אחד, ועוד 20 בתים קיבלו צווי הריסה. לרוב המשפחות יש 4־5 ילדים. 20 כפול 5". הסיפור, אגב, לא קרוי "נקמת ילד קטן", אלא "מאה ילדים".