להט הבל הפה האלוהי שסטר לפרצוף הקיץ שלנו, כפה מפגש עם רומן נוסף של פרדריק בקמן, השוודי החביב. תיאורי החורף הסקנדינבי הקלו את היומיים הקשים ביותר ביולי. נוח לקרוא את בקמן כמו שנוח לאכול עכשיו גלידה. אבל הסיבה המכרעת, שדוחפת אל זרועות סיפורו, היא שבקמן חושב שבני האדם הם טובים. ממש כמו יאנוש קורצ'אק בשעתו.

הסופר הזה הוא פשוט איש יקר, שדיירי השוליים של החברה זוכים לתשומת לבו הממוקדת והאוהדת. כל מאותגרי העידן החפוז מתקבצים אל עמודיו. הבעיה היחידה היא שבדרך מן הסיפור הנוסחתי אל הספר הכרוך, העורכים שלו מתרשלים, והפעם קצת מעבר לנסלח. הרי אין כל בעיה בעצם הנוסחה, אם היא מעבירה אותנו דרך שעה קרירה, אפילו קפואה, ביישוב נטוש בשוודיה. אין פגם גם בשיעור החברתי שבקמן מתעקש להקנות לקוראיו בהומור לבבי. הסופר בעל החיוך הסימפטי מבליט את הגרעין האיכותי הטמון בכל יצור אנושי.


נעים להתלוות אליו במסע ההיכרות עם הגבר הבודד והמוזר (“איש ושמו אובה") או עם גברת קשישה ונכדתה (“סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה"). ברומן שלפנינו הוא מקרב אותנו לגברת כפייתית, שהתנהגותה מזכירה את כל קשת האוטיזם בואכה אספרגר. הבונוס הנוסף, הקיים בכל ספרי בקמן, מרחיב את הלב לנוכח האפשרות שיש מקום, אולי בשוודיה, אולי רק בחורף, שבו בני אדם נפתחים אל הזולת ולומדים להעריך אותו, גם אם הזולת לא מפסיקה לסדר את הסכו"ם במגירות בתים שאינם שלה.



הבה נסגור את העניין הבעייתי: לבקמן יש נטייה ללחוץ זמן ממושך מדי על הקלידים שהשמיעו לו צליל רצוי. הוא חוזר על אמירות מסכמות מיותרות, כאילו הוא עצמו לקה באספרגר. תשומת הלב מוטה כך מן הסיפור. הצרה הזאת מגיעה לשיא בלתי נסבל בסוף המתמשך. הסופר ממאן לשים נקודה. הוא מסיים את הסיפור פעמים אחדות, כאילו עדיין לא החליט מה לעשות בבריט–מארי שלו. הסוף המתמהמה מדלל את הרושם העז שהותירה הגברת המבוגרת בתושבי בּוֹרְג ובקוראים. אפשר היה לסיים את הספר בסוף פתוח, הרי זה כל העניין בסיפור הזה, לא? הסוף הפתוח, שהוא התחלת החיים העצמאיים של בריט–מארי. אבל בקמן מוסיף הרהורים משלו לפרקים האחרונים, הצוברים מתיקות עודפת, ומאריך לעייפה את הפרידה מאנשי העיירה.

הסיפור עצמו שובה לב: בריט–מארי עבדה כל חייה בשביל בעלה המצליח ושני ילדיו מאשתו הראשונה. כשגילתה שהוא בוגד בה, עזבה לחדר במלון והחלה לחפש עבודה. נתוניה: היא בת 63, חסרת בית ומקצוע, וההתנהגות שלה מוזרה. כמו כל גיבורי בקמן, היא שונה מן הרוב הנורמטיבי. היא מוכרחה לסדר ולנקות כל חפץ, חדר או אדם. היא נעדרת חוש הומור, והרצינות שלה מעיקה על ההידברות עמה. היא מבינה את העולם ללא ניואנסים או מורכבות, והעולם פוסח עליה. על קשרים חברתיים אין מה לדבר.

היא נשלחת למשרה זמנית בעיירה שכמעט חדלה להתקיים. עליה לנהל שם מרכז קהילתי עזוב, עד שייסגר סופית, אחרי שכל המוסדות הציבוריים האחרים כבר נסגרו. המצב הכלכלי הבריח את התושבים. בבּוֹרְג נותרו רק מישהי בעגלת נכים, עוד מישהי עיוורת, שוטר רך לב, כמה ילדים עזובים וחולדה אחת. בלי כוונה, בריט–מארי מוצאת דרך אל לב הנידחים, דווקא מפני שהיא מזהה חסכים ופגמים בסדר הטוב. ובקמן מספק עניין מאחד לכל הבריות העלובות: כדורגל. הכדורגל והאישה המוזרה מעלים לתודעה הציבורית את העיירה ש"בשולי הכביש המהיר. למעשה, זה הדבר הנחמד ביותר שאפשר לומר על בורג". ועוד דבר נחמד אפשר לומר על בורג: בריט–מארי הייתה שם.