היום כל ילד שלישי או רביעי סובל מעודף משקל ברמה כזו או אחרת. אולי אני טועה סטטיסטית, אבל כך זה מתיישב לי בעין כשאני מגיע להרצות בבתי ספר. לא נראה שכבדי המשקל מושכים תשומת לב יתרה מהילדים בעלי המשקל הנורמלי. שמנים או שמנות אינם חריגים בנוף. לא שמעתי שהם זוכים למילות גנאי, לפחות לא בשעות שאני במחיצתם. גם לא נראה לי שזה מפריע כל כך לילדים המלאים. בחודשים החמים אני צופה בהם בהפסקות משחקים כדורגל ללא חולצה, אינם מתביישים במשמניהם. 
 
לא כך היה המצב בילדותי. לא הייתי שמן באופן חריג. הייתי סוג של גוץ. צ'אבי. כינו אותי “דודו השמן". הייתי הילד היחיד בשכבה שסבל מעודף משקל. מלבדי ביסודי היה רק עוד ילד אחד שהייתה לו בעיית משקל דומה. כל השאר היו שחיפים להפליא. בשיעורי ההתעמלות תמיד הייתי אחרון בכל תחרות. מעולם לא חשפתי את כרסי ברבים, גם לא בחדרי ההלבשה של הבנים. כל כך התביישתי במשקל שלי. לים כמעט לא הלכתי, בטח לא עם חברים מהכיתה או מהשכבה. אם כבר אז רק עם המשפחה, שאיתה הרגשתי נוח יותר. אך גם בבילויים המשפחתיים בים, במקרה שחשתי כי קבוצות זרות של ילדים מצביעות לעברי ומתלחששות בחיוך על אודות משקלי, מיד הייתי לובש חולצה. 
לקראת החופשה הגדולה שבין כיתה ג' לד' הגיעה לכיתתנו אישה זרה שהציגה עצמה כמדריכה בבית הנוער, סוג של מתנ"ס ששכן אז בגן התקווה, גן ציבורי רחב ידיים שנמצא בגבול בין שכונת התקווה ליד אליהו. שמה היה כרמלה, אישה כבת 35, בעלת קול גדול, משקפיים ענקי מסגרת מונחים על אפה הבולבוסי. עור פניה היה מחוטט, כנראה זכר לאקנה שממנו סבלה בנעוריה ובבחרותה. הייתה דתייה, לבושה חצאית ארוכה ומטפחת ראש, גרביים עבים כיסו את רגליה, ושרוולים ארוכים את זרועותיה. 
 

היא ניסתה למכור לילדי הכיתה קייטנה שתתקיים בחלק מימי החופשה בבית הנוער. די התלהבתי, עד כה לא הייתי רשום לקייטנות קיציות. כרמלה סיפרה על הפעילות שתהיה במהלכה. משחקי חברה, שוקו ולחמנייה בעשר, שעות ריכוז, משחקייה עשירה ועוד. כבר הייתי נכון להרים את ידי ולהודיע לה כי אבשר להורי שידאגו להרשמתי, עד שהגיעה למשפט המחץ: “והדובדבן שבקצפת, יום כיף ארוך בבריכת גלית!", הטעימה את דבריה והוסיפה חיוך רחב ומפתה. 
לבי צנח.
 
הגעתי הביתה שבוז. ידעתי כי אין סיכוי שאקח חלק ביום הכיף. אין סיכוי שאחשוף את בטני בפני חברי הכיתה שיירשמו לקייטנה. וגם לא בפניהם של הילדים שאינם מכיתתי, כי ודאי אכיר את פניהם, וכנראה שגם הם לא פעם התלוצצו על חשבוני בסמטאות בסגנון: “דודו השמן, בבטן יש לו בן!".
 
למוחרת שוב ראיתי את כרמלה בבית הספר. היא ניסתה למכור את מרכולתה לילדי כיתות ב'. היא פגשה אותי במסדרון. פנתה אלי ואמרה כי היא זוכרת את עיני הנוצצות בזמן שדיברה על הפעילויות המגוונות שיהיו בקייטנה. שאלה אם דיברתי עם הורי כדי שיסדרו את הרשמתי. נדתי בראשי לשלילה. היא שאלה אם יש בעיות כלכליות בבית. 
 
“אין בעיות", לחשתי.
“אז למה לא דיברת איתם? היית נלהב אתמול".
שמרתי על שתיקה.
“הכל בסדר?"
“כן".
“אתה רוצה שאני אדבר איתם?" 
 “לא. אני לא נרשם", השפלתי מבט.
“מה תעשה כל החופש הגדול? תסתובב ברחובות? אתה סתם תשתעמם".
“אם אני אירשם, את תסכימי שאני לא אבוא ליום כיף?"
“כולם נרשמים בעיקר בשביל היום כיף", זקפה את גבותיה.
עיוויתי את שפתי.
“אתה לא יודע לשחות? בגלל זה?"
“יודע, לא שחיין אולימפי, אבל יודע לצוף".
“אז מה הבעיה?", התעקשה.
“מתבייש".
“ממה אתה מתבייש?"
 
צבטתי את אחד הגלגלים שלי. היא חייכה במרירות. סיפרה כי כשהייתה ילדה, בטרם הוריה חזרו והחזירו אותה בתשובה, הייתה מאוד שמנה, הרבה יותר ממני, ובכל זאת לא התביישה לעולם. הייתה שלמה עם גופה הן בבריכה והן בים.
 
“תירשם לקייטנה, אני מבטיחה לך שעד שיגיע היום כיף, הדעה שלך תשתנה, אתה תקבל את עצמך ותשלים עם הגוף שלך. אתה באמת לא שמן כמו שאתה חושב", היא אמרה.
 
נרשמתי. לא שציפיתי לנסים ונפלאות במהלך הקייטנה, לא שהאמנתי שעד סופה אשלים עם גופי ואפסיק להתבייש בו, כפי שהבטיחה כרמלה. נכון, יש שמנים בעלי דימוי גוף בריא יותר משלי, כאלה שמגיעים לים עם כרס ענקית חשופה, אינם עושים חשבון, משחקים מטקות, כשבגד הים מתפוצץ על מותניהם. 
 
במהלך הקייטנה הייתי משום מה חביבה של כרמלה, שכולם קראו לה “כרמלה סתום ת'פה", כי לא אפשרה לאף ילד להתווכח איתה, בטח לא בהרמת קול. כשהייתי פורש מחוסר אוויר מאחת הפעילויות הספורטיביות, היא הייתה מתיישבת איתי בצל ומנסה לעודד את רוחי. שוב ושוב מזכירה את ילדותה כשמנה. 
“הייתי בטטה, הר, אתה ציפלון לידי, שחיף".
 
“אז איך נהיית רזה ככה?"
“באיזשהו שלב, בערך בגיל 15, אהבתי ילד בשכונה. הוא לא רצה אותי בגלל המשקל. זה נתן לי אמביציה, כי באמת אהבתי אותו עד מעל הראש. עשיתי דיאטה בשבילו. לא שזה עזר לי. הוא הלך עם מלכת הכיתה שלו. אבל הרגשתי הרבה יותר קלה. התנועות שלי, שהיו כבדות, הפכו לקלילות. התאהבתי בספורט. גם לך זה יקרה יום אחד. גם אתה תרזה ותוכל לסיים כל תחרות ספורטיבית, לא תיאלץ לפרוש באמצע. אני מבטיחה לך. עד אז תן לזמן זמן".
הדברים שלה עוררו בי השראה. מאותו יום הפסקתי לאכול, פשוט צמתי, הייתי ניזון ממים ומפרי או שניים ביום. לא התאהבתי בספורט כמוה, אבל אהבתי את מה שנגלה לעיני מול המראה. אמא התפוצצה מדאגה. סבלתי מהפרעת אכילה כבדה עוד לפני שאמי או אני ידענו שקוראים לזה כך. לא הלכתי לבריכה ביום כיף, העדפתי להבריז.

אבל נרשמתי גם למחזור השני של הקייטנה. כרמלה הבחינה שאני נעלם בזמן ארוחת עשר, איני מתנפל כמו כולם על ארגז הלחמניות הריחניות ושקיות השוקו הצוננות. לפני שתתחיל להציק לי, הייתי נוטל לחמנייה ושקית, ומאחורי גבה מעביר לילד אחר. בסוף המחזור השני השלתי עשרה קילוגרמים ממשקלי, עדיין לא עור על עצם, אבל כבר ילד רגיל למדי. 
 
ליום הכיף שחותם את הקייטנה הגעתי גם הגעתי. לראשונה פשטתי את חולצתי מול כל שאר הילדים. כרמלה מחאה לי כפיים, סוחפת אחריה מחיאות כפיים מכולם. מסוחרר מהתרגשות קפצתי למים. הרגשתי שההכרה מתערפלת לי. מכאן איני זוכר דבר. התעוררתי בבית חולים. סיפרו לי שאיבדתי את ההכרה, בלעתי מים וכמעט טבעתי.
 
למרות זאת סירבתי לאכול עד שהגעתי לתת־משקל. הייתי גמור פיזית, אבל מאושר. סוף־סוף אף אחד לא יכול לצחוק עלי. דודו השמן מת. אנורקטי נולד.