הייתי הילד היחיד בשכבה שסבל מעודף משקל

לא כך היה המצב בילדותי. לא הייתי שמן באופן חריג. הייתי סוג של גוץ. צ'אבי. כינו אותי “דודו השמן". הייתי הילד היחיד בשכבה שסבל מעודף משקל. מלבדי ביסודי היה רק עוד ילד אחד שהייתה לו בעיית משקל דומה. כל השאר היו שחיפים להפליא. בשיעורי ההתעמלות תמיד הייתי אחרון בכל תחרות. מעולם לא חשפתי את כרסי ברבים, גם לא בחדרי ההלבשה של הבנים. כל כך התביישתי במשקל שלי. לים כמעט לא הלכתי, בטח לא עם חברים מהכיתה או מהשכבה. אם כבר אז רק עם המשפחה, שאיתה הרגשתי נוח יותר. אך גם בבילויים המשפחתיים בים, במקרה שחשתי כי קבוצות זרות של ילדים מצביעות לעברי ומתלחששות בחיוך על אודות משקלי, מיד הייתי לובש חולצה.

היא ניסתה למכור לילדי הכיתה קייטנה שתתקיים בחלק מימי החופשה בבית הנוער. די התלהבתי, עד כה לא הייתי רשום לקייטנות קיציות. כרמלה סיפרה על הפעילות שתהיה במהלכה. משחקי חברה, שוקו ולחמנייה בעשר, שעות ריכוז, משחקייה עשירה ועוד. כבר הייתי נכון להרים את ידי ולהודיע לה כי אבשר להורי שידאגו להרשמתי, עד שהגיעה למשפט המחץ: “והדובדבן שבקצפת, יום כיף ארוך בבריכת גלית!", הטעימה את דבריה והוסיפה חיוך רחב ומפתה.

“אין בעיות", לחשתי.

“אז למה לא דיברת איתם? היית נלהב אתמול".

שמרתי על שתיקה.

“הכל בסדר?"

“כן".

“אתה רוצה שאני אדבר איתם?"

“לא. אני לא נרשם", השפלתי מבט.

“מה תעשה כל החופש הגדול? תסתובב ברחובות? אתה סתם תשתעמם".

“אם אני אירשם, את תסכימי שאני לא אבוא ליום כיף?"

“כולם נרשמים בעיקר בשביל היום כיף", זקפה את גבותיה.

עיוויתי את שפתי.

“אתה לא יודע לשחות? בגלל זה?"

“יודע, לא שחיין אולימפי, אבל יודע לצוף".

“אז מה הבעיה?", התעקשה.

“מתבייש".

במהלך הקייטנה הייתי משום מה חביבה של כרמלה, שכולם קראו לה “כרמלה סתום ת'פה", כי לא אפשרה לאף ילד להתווכח איתה, בטח לא בהרמת קול. כשהייתי פורש מחוסר אוויר מאחת הפעילויות הספורטיביות, היא הייתה מתיישבת איתי בצל ומנסה לעודד את רוחי. שוב ושוב מזכירה את ילדותה כשמנה.

“אז איך נהיית רזה ככה?"

“באיזשהו שלב, בערך בגיל 15, אהבתי ילד בשכונה. הוא לא רצה אותי בגלל המשקל. זה נתן לי אמביציה, כי באמת אהבתי אותו עד מעל הראש. עשיתי דיאטה בשבילו. לא שזה עזר לי. הוא הלך עם מלכת הכיתה שלו. אבל הרגשתי הרבה יותר קלה. התנועות שלי, שהיו כבדות, הפכו לקלילות. התאהבתי בספורט. גם לך זה יקרה יום אחד. גם אתה תרזה ותוכל לסיים כל תחרות ספורטיבית, לא תיאלץ לפרוש באמצע. אני מבטיחה לך. עד אז תן לזמן זמן".

למרות זאת סירבתי לאכול עד שהגעתי לתת־משקל. הייתי גמור פיזית, אבל מאושר. סוף־סוף אף אחד לא יכול לצחוק עלי. דודו השמן מת. אנורקטי נולד.