גם את ספרו הבא, "המתים חזרו", העוסק בתחיית המתים עם בוא המשיח, קיבל קודם כל בחלום, "חלמתי שאבי מזעיק אותי הביתה לרמת השרון, כי בגלל משהו שכתבתי התחוללה תחיית המתים של כל פליטי העיירה שלו באוקראינה, ומשם זה התפשט לכל העם היהודי - ביאת המשיח. מה פתאום ביאת המשיח? אבל אני עם חלומות לא מתווכח. אני הולך בעקבותיהם, מלא תשוקה, כי אני יודע שהם מובילים אותי למקומות עמוקים מכפי שאני יכול בכלל לשער. ובלי תשוקה לנושא אי אפשר לכתוב רומנים היסטוריים מהסוג שאני כותב, זו הרי עבודת פרך".
מוסלמים, מורים, נוצרים, קלוויניסטים, פיראטים - הם היו נאמנים לכולם ולאף אחד, להוציא את הישרדותם הפיזית והפיננסית. "זה גם הדימוי שיצא להם בקרב השליטים שנעזרו בהם, אבל הם לא יכלו להתעלם מהיתרונות שהחבר'ה האלה מביאים איתם", מבהיר שיינפלד, שמצא את עצמו נבלע בתחקיר יסודי על הקהילה היהודית במרוקו ואמסטרדם, "מנהגי התפילה, החתונה, התלבושות - עולם אחר לגמרי ממה שהכרתי".
ב–1611 יצאו האחים היהודים פלאח עם צי הולנדי, תחת דגל מרוקו (ההולנדים לא רצו להסתכסך בגלוי עם ספרד), וספנים מרוקאים, לבזוז ספינות מסחר ומלחמה ספרדיות שהובילו זהב וכסף מהקולוניות החדשות בדרום אמריקה. על חרטום הספינה, כך סופר, הציב פלאח את דמותו של יוכני, עוף החול היהודי, ולהפלגה צורף תמיד טבח יהודי לצורכי כשרות. מספרים שבספינת הדגל שלו היה בית כנסת זעיר, ושלמרות עיסוקו האלים, הקפיד פלאח על קלה כחמורה.
ב–6 במרץ 1616 נפטר שמואל פלאח, ונקבר בבית הקברות היהודי–פורטוגזי בעיירה אודנקרק, על נהר האמסטל שליד אמסטרדם (קברו נמצא שם עד היום). בלווייתו, כך סופר, שישה סוסים עטופים בשחור משכו אחריהם את מרכבת הארון, ומאחוריו צעדו נסיך הולנד וכל 1,200 יהודי העיר, לבושים בשחור.
אחרי שהבין את הקונפליקט הגברי–נשי שבתוכו, הוא מספר, לא הייתה לו בעיה לכתוב את דמותה של מאליקה - אשתו של פלאח, אדומת שיער, אם לוחמנית שהופכת לפיראטית בעל כורחה, ובסופו של דבר הדמות המובילה את עלילת ספרו. הספר, שאמור היה להיקרא "הפיראט היהודי", הפך ל"אשת הפיראט היהודי". "אין לי ספק שהיא הדמות החזקה בסיפור, ואני מתחבר לזה בהרבה מובנים. בעיני האישה היא תמיד המחוֹללת - לא רק בלידה, אלא גם בהובלת מהלכים מאחורי הקלעים. האנרגיה של הגבר מופנית החוצה, לכיבושים, תרתי משמע. הוא בעצם נגרר אחרי הזין שלו, במובן המטאפורי והלא מטאפורי. הנשים הן המכילות, העוטפות, שמסוגלות להתכוונן גם פנימה וגם החוצה".
"זה המאבק האמיתי שלי, לפתוח את שערי הארץ בפני כל מי שרואה עצמו כיהודי או מבקש לשוב לאמונת אבותיו. לכן אני גם נמשך כל כך לכתוב על גלות ספרד ותוצאותיה - כי הן מהדהדות בעם היהודי עד עצם היום הזה. אני רואה בזה שליחות, ואם תכתבי על זה, תעשי גם את שליחות".
אכן כתבתי, וכעת לא נותר לנו אלא לדמיין את שיבת ציון של היהודים האינדיאנים והמולאטים, הפשטונים והאפגנים. ובשיבת ציון, יש לקוות, ניגאל.
התרעות פיקוד העורף