הרומן שכתבה נאוה סמל על סבה וסבתה, הורי אביה, מתגלה נחישותה העיקשת ליצור סיפור מלא משלד העובדות. לא רק העזה לחשוף את קרובי משפחתה הייתה נחוצה כאן, אלא גם התמדה ללכת בנתיב הסיפור הבשרני שהתוותה. כסופרת ותיקה, הרי לא יכלה להתיר לעצמה להתעלם מסיפור הזוגיות רבת העלילות של סביה. הבחירה בנימה קלה להגשת הסיפור, קול שנזהר מן הטרגדיה וודאי מן המלודרמה, מטה את המסופר לעתים לעבר המתקת סוד רכילותי. זה לא גורע, כמובן, מן העניין העסיסי העולה מן הדפים.

היא יכלה לשוב ולספר על השואה, אך לא הפעם. סבתה שרדה שתי מלחמות עולם באירופה, את השנייה כשהיא אם יחידנית לפעוט. אביו, בעלה, זנח את שניהם והפליג לניו יורק לפני מלחמת העולם השנייה, כשהוא נושא בלבו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, שממנה ערק לרוסיה. הסופרת יכלה להניח דגשים על יהדות ויהודים וסבל, על ציונות ועל גולת ניו יורק הלא דוויה, אך היא בחרה בבני האדם. בשתי הדמויות הראשיות, בפאני, סבתה, ובגבריאל, סבה. והדמויות האלה מתגבהות ומתעצמות וצוברות משמעות והשפעה על הסיפור, עד כי הן נדמות לדמויות מיתולוגיות.



סמל (ילידת תל אביב, 1954), שכתבה כבר עשרות ספרים ומחזות, למבוגרים ולצעירים מהם, מחצינה במכוון את מעורבותה האישית בחומרי הספר. מדי כמה פרקים היא נכנסת פנימה ומזכירה: אני כאן, אני הכותבת, אני הנכדה שלהם. נטלתי לעצמי חירות יצירתית בתיאורים רבים. מותר לי. “בחרך הצר שהשאירו, אני נכנסת". היא הרחיבה את החרך לכדי פתח מדומיין כה רחב, עד שכקוראת שוחרת מהימנות, התקשיתי לעתים להסכים, “כן, מותר לך".


ייתכן שבזכות ההחלטה לבחור בתיאור החיים ולא במלחמות, התמסרה סמל במופגן לתיאורי סצינות מיניות בין סבה לסבתה ובין סבה לנשים אחרות. אולי מפני שהמעשים המיניים היוו ציר מרכזי במעלליו של גבריאל, העריק המתמיד. מי שערק משדה הקרב כי נמאס לו להיתקל בחלקי גופות, יערוק בעתיד מכל מחויבות אישית, לאישה או לילד. הוא יעזוב לפתע את האלמנה הרוסייה שנתנה לו מחסה קרוב לארבע שנות מלחמת העולם הראשונה. הוא ייטוש את בנה שראה בו אב. בעודו ממשיך וחי עמם ונהנה מחום לבם, הוא שוכח את ארוסתו פאני, המתעקשת לשמור לו אמונים ולצפות לשובו. מכאן תצמח המיתולוגיה.

נאוה סמל, צילום: ניצן לוטם

היא באהבתה ובתשוקתה הבלתי מתכלות, והוא ביכולת ההקסמה שלו, הפועלת על נשים מכל הארצות. עוצמות החיים של השניים, הקושרות אותם ובה–בעת מרחיקות אותם זה מזה, מתבטאות בסיפור של סמל בתמונות ארוטיות שהם מדמיינים ומממשים. אחת התמונות מתרחשת בגומחה בכנסייה הנטושה של הטמפלרים באלוני אבא. ניכר שהכותבת מתענגת על התפאורה שבחרה בה: “הכול נמחה כשנגעו זה בזה. אולי שמעו רוחות הרפאים הגרמניות את גניחותיהם, בהתחלה פרועות, אחר כך המיה חרישית". זה לא התיאור הלחלוחי ביותר בספר, אבל הוא חושף תרחיש מדומיין, עשיר בסמליות, שעלול להתקרב יותר מדי אל הגבול שבו הקורא שולף את ראשו מבין דפי הספר, כאילו הוזעק אל מחוץ לסיפור. אך רוב ההחלטות הספרותיות הופכות את הרומן ליצירה סוחפת, המדברת על העוצמות האנושיות המטלטלות את בעליהן.

הנכדה בחרה להותיר את הילדים שבסיפור, היא ואחיה, ללא שמות מזהים, כעדים תמימים למפגש המחודש של פאני וגבריאל. רק במקום אחד רומזת הסופרת שאחיה, הנכד הבכור של פאני וגבריאל, יגדל להיות שלמה ארצי. כן, הזמר. “התינוק החל לייבב. אולי רצה לשיר בעצמו". מה רב המרחק בין החופש להתבטא שבורכו בו הנכדים, לבין השתיקות הטעונות של הסבים. 

אובדן הממשי
הזדמנות נדירה להודות לעורכי הוצאה על ההחלטה לתרגם ספר מסוים. “דֶייק", ספרו של ה"מ ון דן ברינק ההולנדי, הוא רומן קצר, כמעט נובלה במסגרתו הקאמרית, המספק חוויית קריאה ערנית במיוחד. זהו ספר חכם, מסוגנן ואנין בעיצובו המילולי ועשיר בתובנות מעניינות. הקורא נתבע לגייס לקריאה את פרשנויותיו, בבחינת תנאי הכרחי מצד הכותב.

ה"מ ון דן ברינק - דייק

התחכום של ון דן ברינק - יליד 1956, שזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית - מתחיל בסיפור פשוט, לכאורה. הדובר, גמלאי שעבד בעבר ברשות ממשלתית שפיקחה על משקולות ומידות, מספר על עמית לשעבר, אדם מוזר בעל שם מוזר, קארל דייק. מסתורין אופף את דייק, איש חמור סבר שמקפיד לבקר את כל הראוי לביקורת, מתעלם מסובביו והם מתרחקים ממנו. רק המספר יצר עמו קרבה מסוימת, שכן הם התחילוa את עבודתם באותה עת (1960), בבניין ה"רשות", על גדת תעלה, מקום שהיו בו מסורת ומוחשיות, שהשתייכו לזמן ולמקום. בתחילת שנות האלפיים הייתה ה"רשות" לאגף ב"תאגיד", ומשרדיה הועברו לבניין מודרני מחוץ לעיר. באולם הקבלה העצום נתלה מובייל ענקי, שביקש לייצג שיווי משקל, אך בעצם רק איים בממדיו. “שיווי משקל אינו אומר דבר על ערכו של החפץ", כך הסביר דייק, “ולכן, מה שמרחף שם זה קיטש. זאת השוואה בין שום דבר לשום דבר".

“הדבר", החפץ בעל הערך האמיתי, המדויק, הנצחי, הוא משקולת בת קילוגרם אחד, עשויה מפלטינה ואירידיום, ושמורה בארמון סנט–קלו, סמוך לפריז. השתנות הזמנים, מה שמכונה “הקדמה", ייתרה את השימוש בחפצים המוחשיים. כל המידות באשר הן, משקל או אורך, מחושבות היום באופן וירטואלי, על סמך מדדי בסיס שאינם תלויים בחושים האנושיים. דייק לא הגיע למסיבת הפרידה שערכה לכבודו המנהלת החדשה. זה לא מנע בעדה מלשאת את הנאום שהמספר אולץ לחבר. בתוך כך דייק הופך למצפונו המייסר. להתרחקות מההקפדה הנחוצה ליצירת הדבר הממשי, לניתוק מאמת המידה האנושית המחמירה, יהיו תוצאות הרות אסון.

(מהולנדית: רחל ליברמן, ספריית פועלים–הקיבוץ המאוחד, 163 עמ')