אחת הרשימות מעוררות הקנאה היא "20 מתחת ל־40" (בתרגום גס לעברית), רשימה של כתב העת הספרותי "גרנטה" והמגזין ה"ניו יורקר" המתפרסמת אחת לעשור ובוחרת 20 סופרים צעירים ומבטיחים מתחת לגיל 40. הסופרת הבריטית זיידי סמית הופיעה ברשימה הזו, ויותר מכך, ספרה הראשון, "שיניים לבנות", שאותו כתבה בשנת לימודיה האחרונה בקיימברידג' כשהייתה בת 22, הופיע ברשימת מאה הספרים הטובים במאה השנים האחרונות של המגזין "טיימס". אם זה לא מספיק, הספר גם עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה של ה־BBC.
 

אבל כל הבאזז הנפלא הזה התחיל עוד קודם. השקתה המוקדמת של הקריירה הספרותית של סמית לוותה בחומציות יתרה: החסות שפרשו עליה פיגורות כסלמן רושדי; המקדמה השמנה שניתנה לה אחרי הצצה בקומץ עמודים מכתב היד של ספרה הראשון; הצלחתו של הספר בקרב הקוראים והביקורת כאחד; והעיבוד לסדרת טלוויזיה - כל אלו הכבידו מאוד על העיכול הסדיר של קהילה שגם בתקופות נינוחות יותר, כשאף כוכב עולה לא איים על שמיה, נטתה לעסוק בהשמצות הדדיות ובמריבות פומביות לפחות כפי שעסקה בספרות.
 



אומנם "סוחר החתימות", ספרה השני של סמית, המתיק מעט את הגלולה המרה כשנפל בכל מובן ואופן מקודמו, אבל מעמדה החזק של סמית והשפעתה על תפנית רגעית אך קריטית בספרות החדשה בארצה לא קופחו.

ג'ומפה להירי. צילום: רויטרס
 

לצדה של סמית, אם כי מעט בצלה, כאילו תיחחה ודישנה התקבלותה הספרותית את הקרקע, צמחו סופרים נוספים, דור ראשון למהגרים, שהתבוננו בעין אוהבת אך סונטת במנהגים הזרים של הוריהם, במאמצי ההסתגלות הקומיים־טרגיים שלהם לכללים השמרניים והנוקשים של התרבות הבריטית ובשפתם הקלוקלת.

"בריק ליין" היה הכינוי המריר שניתן לספרות פולקלור המהגרים הזו, על שם ספרה המצליח של מוניקה עלי, ונראה היה שקהל שוחרי הספר להוט לשמוע עוד ועוד סיפורים כתובים בעגת רחוב, מדיפים ריח קארי ועופות מטוגנים, ובין דפיהם מאוושים בדי סארי ויפחות חנוקות באישון לילה של נשים בנישואי שידוך כפויים.
 

אומנם 30 השנים האחרונות היו תור הזהב של סופרים בני מהגרים בבריטניה כדוגמת סלמן רושדי, ויקרם סת וקאזואו אישיגורו, אך בסרבול אירוני אופייני הם זכו למעמדם דווקא משום שהיו יותר בריטים מהבריטים, וגם אם התרחשו עלילותיהם בתוך המרחב הגיאוגרפי וההיסטורי של ארצות מוצאם, הם עוצבו על פי הדגם שטבעו סופרים קנוניים כצ'רלס דיקנס, ג'יין אוסטן וויליאם תאקרי; במילים אחרות, הם נענו או נכנעו לתכתיבים הצורניים והאסתטיים של תרבות המערב. 
 

זיידי סמית, לעומת זאת, בדומה לסופר הבריטי חניף קוריישי אך בצורה פרועה ומשוכללת יותר, לקחה על עצמה משימה שונה בתכלית: לא עוד תיעוד רב־פאתוס של המושבות הבריטיות על פי תבניתו של הרומן האירופי, אלא תיעוד הקולוניאליזם האירופי דרך מבטו הביקורתי של היליד שהפך למהגר בארצו המאמצת. 
 

גם בארצות הברית קרה דבר דומה. סופרות כג'מייקה קינקייד, גם היא כזיידי סמית במקור מהאיים הקריביים, השתלבו בקודשי הקודשים של הממסד הספרותי. קינקייד הייתה חברת המערכת השחורה הראשונה ב"ניו יורקר" ואף נישאה לבנו של העורך האגדי והתגיירה. לפני שבועות אחדים היא הגיעה לישראל כדי לקבל את פרס דן דוד לצד א"ב יהושע ונתנה את אחד הראיונות המשעשעים והארסיים שהיא ידועה בהם.
 

קינקייד פרסמה שתי נובלות על ילדות, שבתרגום לעברית ראו אור בכריכה אחת. הנובלות "אני ג'ון" ו"לוסי" מתארות את ילדותה באי הקטן והטרופי ולאחר מכן באמריקה אחרי שנשלחה להיות נערת אופר. הסיפורים מלווים אותה מיומה הראשון בציוויליזציה האורבנית ומתעדים את מאמציה ההרואיים והמצחיקים לשמור על זהותה העצמאית תוך התבוננות מפוכחת ומושחזת בעולם החדש שהוטלה אליו.
 

גם הקריירה של קינקייד - סופרת תובענית יותר מסמית, היודעת, ולפעמים מחבבת מדי, לטוות עלילה - זוכה לפריחה. אליהן הצטרפו שתיים נוספות, שגם הן הוכרזו כסופרות גדולות כבר עם צאת ספרן הראשון: ג'ומפה להירי, שנולדה בלונדון להורים ממוצא הודי וגדלה ברוד איילנד בארצות הברית; והסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, שגם היא הופיעה ברשימת "20 מתחת ל־40". כל הסופרות האלו חולקות הצלחה פנומנלית, פרסים כמאן בוקר, אורנג' ופוליצר ואת הערכתו של הממסד הספרותי הכה לבן וכה גברי.


ג'מייקה קינקייד. צילום: יוטיוב

חרב פיפיות




לנוכח גלי ההגירה, הקולניות של הימין הקיצוני באירופה, ההצבעה על הברקזיט בבריטניה והבחירה בדונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, כיצד אפשר להבין את ההצלחה הכבירה של ספרות המהגרים הזו, והאם זה סופו של עידן? האם שנאת המהגרים על רקע דתי, לאומני וכלכלי, לצד פחד מובן לגמרי מטרור אסלאמי, יביאו קץ לעניין שגילו ביבשת הישנה והחדשה בעולמן של סופרות כהות עור, חריפות, פמיניסטיות וגאות?

סופרות אלו התקינו בכתיבתן מילון רב־הבעה המחזיק מנעדים רחבים, ליקויים דקדוקיים מוסכמים, בני גוונים וסינתזות שנוצרו מהמגע בין העולם הישן לחדש, בין האימפריה לקולוניות; מילון המתעד את האנדרלמוסיה הרוחשת של המציאות היומיומית ונשמע כמו תחנת רכבת בשעות העומס: דיילים מדברים אנגלית משובשת במבטא זר, מהגרים פורקים על הרציפים את מזוודותיהם, מעודדים וגוערים אלו באלו בשפתם, באולמות מודיע הכרוז על לוח זמנים דו־לשוני, ובבר, מעל כוסית שרי יבש, מתבוננות שתי נשים מבוגרות בחליפת חצאית של מרקס אנד ספנסר בעקימת אף צייקנית ונאנחות: oh dear. 
 

זיידי סמית מתגוררת במנהטן עם בעלה הסופר ניק ליירד ומלמדת באוניברסיטת ניו יורק. ספריה מאז "שיניים לבנות" הולכים ונחלשים. משהו התקלקל, לפי שעה, בתנופה העולצת, האותנטית, של ראשית כתיבתה. היא עדיין הסופרת הצעירה הדומיננטית ביותר בשפה האנגלית בשנים האחרונות, היא עדיין מבטיחה, והיא בוודאי עוד תטיל ביצי זהב.

ספריה רוויים כישרון מעורר קנאה, אבל מי שקיווה לשמוע את הקול היציב שסיפר את סיפורם הלא נשמע עד אז של אנשים כמעט לא נראים; קול שמעניק להם אוטונומיה, סמכות ולכן גם כבוד; מי שרוצה לשמוע את סיפורן של הקולוניות בשפתם של המקומיים ולראות הפעם את המערב מעוצב בלשונם - ייאלץ להמתין שסמית תתעשת ותחזור לכתיבה שהעניקה לה מלכתחילה את חרב הפיפיות התובענית של אהבת ההמונים שאת רצונם היא חשה כעת חובה להשביע.
 

סמית קבעה את המסילה לרכבת חלוצית שתעבור לאורכו ולרוחבו של האי הבריטי ותספר בתנופה לשונית קליידוסקופית ומשעשעת את סיפורם של המהגרים. כיום ספריה הם יותר חנופה תחבלנית, נוצצת ומשכנעת יותר לטעמו המעודן ולרגישויותיו של הקורא בן המעמד הבינוני־גבוה, המשכיל, השמאלני, הליברלי והלבן, אבל המאמרים והמסות שלה הם עדיין פנינים נדירות.
 

ג'ומפה להירי הנפלאה מצדה הכריזה לאחרונה שהיא נוטשת את האנגלית ועוברת לכתיבה בשפה שעד לאחרונה לא הכירה. ההסבר הנפתל שנתנה לא לגמרי משכנע, אבל אפשר לנחש שהיא רוצה לחזור להלם התרבות, לתחושת הזרות ולגישוש באמצעות השפה, שהתקהו עם הזמן. 
 

ג'מייקה קינקייד עדיין מסורה לפרויקט האוטוביוגרפי שלה. היא כתבה על אחיה שמת מאיידס, על אמה ועל האי שלה, אנטיגה. ואילו כוחה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה עולה. חפשו ביו־טיוב את "Between the Lines: Chimamanda Ngozi Adichie with Zadie Smith", שיחה של שתי האלילות השחורות האלו, ותלמדו על מערכת היחסים המורכבת ביניהן וגם משהו על כל אחת מהן; זיידי הבכירה אלגנטית ואינטליגנטית, צ'יממנדה מלאת עזוז, בוטחת בעצמה, אבל חצי מהזמן לא מבינה את שאלותיה של סמית בגלל מה שנראה כקשיי ריכוז. ובכל זאת הן מכירות זו בגדולתה של זו בנדיבות מחממת לב.


צ'ימננדה נגוזי אדיצ'יה . צילום: גטי אימג'ז

בין שני עולמות



הן אחיותי, כל אחת ואחת מהן, אבל יותר מכולן זיידי סמית. היא בת תערובת לאם מג'מייקה ולאב אנגלי, ובכל זאת, בדומה לנשיא לשעבר ברק אובמה, בחרה להגדיר את עצמה כשחורה. כשאני בחרתי בגיל צעיר מאוד להגדיר את עצמי כמרוקאית, אף שאבי ממזרח אירופה, אנשים תיקנו אותי כל הזמן. ההכרעה הזהותית היא פריבילגיה שכל אדם צריך לתבוע לעצמו, אבל יש משהו של הוויה בין שני העולמות שההגדרות אינן יכולות לעמעם.
 

סמית היא מסאית וכותבת מאמרים פוליטיים במידה שבה היא סופרת. גם עם זה קל לי להזדהות. בשנים האחרונות הקדשתי את עצמי לכתיבה עיונית, חלקה אוטוביוגרפית, ואיני רואה סיבה לכך שהיא לא תיחשב לזרם מרכזי בספרות. הנה דוגמה מובהקת להכלאה בין שתיהן, ומה חושבת על כך סמית, כפי שכתבה בספרה האחרון, "Swing Time", שטרם תורגם לעברית: "התסריטאי דניס פוטר התראיין בטלוויזיה. מתישהו בשנות ה־90 המוקדמות. הוא נשאל מה מרגיש אדם שיודע שלא נותרו לו אלא שבועות ספורים לחיות".

"נטלי בייקר זכרה את התשובה הזאת: 'אני משקיף מהחלון ורואה את הפריחה. ויש יותר פריחה מאי־פעם'. כשתיכנס לרשת היא תבדוק את השנה, ואם אכן זה הניסוח הנכון. מצד שני, אולי האופן שבו היא זוכרת את זה הוא הדבר החשוב". גם אני ראיתי את הראיון עם דניס פוטר ימים אחדים לפני מותו. התגוררתי באותן שנים בלונדון, והוא לא נמחה מזיכרוני עד עצם היום הזה.