פרולוג
חיפה חיפה, עיר עם תחתית.

חיפה חיפה, עיר עם עתיד.



חיפה חיפה, עיר אמיתית

(יהונתן גפן)


ואדי ניסנאס היא שכונה בעיר התחתית בחיפה. השוק של ואדי ניסנאס הוא שם דבר לכל המטיילים חובבי השווקים שמגיעים אליו מכל קצות הארץ. אלה ימליצו לך על השווארמה של אמיל שהיא הכי טובה בעולם, ואלה יגיעו לשוק של ואדי ניסנאס רק בשביל המתוקים של משפחת סואידן. אחרים מוכנים להישבע בשם בשר הכבש של האחים סבאח, או בתבלינים והחמוצים שהם הכי הכי.

ניסנאס בעברית זו נמייה. אומרים שבימים עברו הסתובב היונק הטורף הזה חופשי בלב השכונה הערבית שקמה במאה ה־19.

אמיל חביבי נולד וגדל בוואדי ניסנאס. חביבי, בן למשפחה נוצרית פרוטסטנטית, היה סופר ועיתונאי וגם חבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה הרבים. ב־1992 הוא זכה בפרס ישראל לספרות ערבית. ארבע שנים לפני כן ראה אור בעברית ספרו "אח'טיה", שתיאר את החיים בחיפה בין העבר לבין ההווה.


"מי מאיתנו אינו זוכר את אח'טיה ומי לא אהב אותה לפנים אהבה נואשת?... אלה שאהבנו הלכו להם לדרכם, ונותרו אלה שאנו אוהבים... אנחנו התעוררנו והתפכחנו. מדוע אפוא אין הם מתעוררים?... הלא כבר אמרו אבותינו: 'דלת שנושבת בעדה הרוח, סגור אותה ותנוח'".

(תרגום: אנטון שמאס)


ביוזמתו של אמיל חביבי הגיע לכאן מי שנולד בבגדד בשם כאמל סאלח. חביבי קרא לו לשמש כחבר מערכת בעיתונו "אל־איתיחאד". כאמל סאלח קיבל את ההצעה והחל לפרסם בעיתון מאמרים וסיפורים. היה לו גם טור קבוע שעליו הוא חתם בשם סמיר מארד. אבל את הרומן הראשון שלו "שווים ושווים יותר" שראה אור בשנת 1974, הוא כבר פרסם בשמו החדש: סמי מיכאל.

"אני שייך לשתיהן ושתיהן שייכות לי", אמר לפני שנתיים לקובי מידן. "בגדד זה הנעורים שלי וחיפה זה ההתבגרות והזקנה".



אתנחתא

כשסמי מיכאל היה תיכוניסט בבגדד, התחוללה מלחמה בעולם. מלחמת העולם השנייה. כבר בזמן הלימודים הוא היה אחד ממנהיגיה של המחתרת הקומוניסטית העיראקית שנאבקה במשטר בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם. הוא הספיק לסיים את שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה בבגדד ואפילו לשמש ככתב בעיתוני עיראק, אלא שאז הוצא נגדו צו מאסר והוא הוברח לאיראן. לאחר שנה באיראן, כשעלה חשש שהאיראנים יחזירו אותו לידי שלטונות עיראק, הוא נמלט לישראל ונחת בשדה התעופה של חיפה. זו הייתה תחילתו של סיפור האהבה בין הסופר לעיר, שבזכותו נולד הספר שנמנה עם ששת הספרים האהובים ביותר על קוראי "עם עובד". נו, עם סיפור חיים כזה ועם כישרון כתיבה שכזה, מה הפלא שהבנאדם כותב למעלה משני תריסר ספרים וזוכה בערך באותה כמות של פרסים.


תמונה ראשונה
אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח

ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל

את מה שהיסטוריה ארוכה

עושה בשנים רבות מאוד

(יהודה עמיחי)

שירלי ועדינה, חברותיה לעבודה של הודא גיבורת הספר, מביאות לה ליום ההולדת ספר של יהודה עמיחי, המשורר האהוב עליה.

הודא היא ערבייה שעובדת במשרד נסיעות ואוהבת את שיריו של יהודה עמיחי. היא גם אוהבת את אלכס הדייר החדש שהגיע מרוסיה ושכר חדר בבית המשפחה בוואדי ניסנאס. ביום הוא לומד בטכניון ובלילות הוא סבל בנמל. אה, כן. הוא מנגן בחצוצרה ונגינתו שובה את לבה. ברור שהם מתאהבים וברור שאנחנו מתאהבים בסיפור והולכים שבי אחריו.

לפני כמה שנים הכנתי נערה צעירה, בתם של חברים טובים, לבחינת הבגרות בספרות. קראנו יחד את "חצוצרה בוואדי". בכוונה לא נכנסתי לכל הניתוחים של דו־קיום ויחסי האהבה־שנאה בין העמים. לא חיטטנו ברבדים ולא באקספוזיציות ובדימויים. הנחנו לסיפור להוביל אותנו עם העלילה. כשסיימנו לקרוא צצו השאלות מעצמן. ההזדהות המוחלטת והאמפתיה שהצליח סמי מיכאל ליצור בין גיבוריו לקוראיו פרשו לפנינו את כל השאלות ואת כל התהיות. אפילו מילותיו של וחיד, שנעצר אף על פי שנפצע בעקבות פיגוע שאירע בתחנה המרכזית, "הרבה יהודים חושבים שערבי טוב זה ערבי מת. איך אפשר להשתדל להיות יום־יום מת?", העלו שאלות רבות ולאו דווקא ספרותיות. בקיצור, אולי לא העמקנו כל כך בעולם הדימויים ובמבנה הרומן, אבל כן הפנמנו את המסר שמלחמה ושנאה הורסות את כולנו ושאין מנצחים ושכולם יוצאים נפגעים ופגועים. אבל בעיקר למדנו ליהנות מקריאת ספר טוב.

והארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה,

ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה.

כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מלוויית המת.

והארץ לא מחולקת לשטחי מלחמה

ולשטחי שלום.

ומי שחופר גומה נגד פגזים,

ישוב וישכב בה עם נערתו,

אם יחיה לשלום

(יהודה עמיחי)

סמי מיכאל, צילום: ליהיא לפיד

אתנחתא ב'
בהקדמה לספרו "החוויה הישראלית", שראה אור בשנת 2001, כתב סמי מיכאל: "נתבקשתי לפני כשנתיים על ידי מערכת 'מעריב' לערוך את המוסף לראש השנה... בישראל גורם הזמן פועל כהוריקן אלים. אפשר שהסיבה נעוצה בטמפרמנט היהודי, ואולי התהפוכות המהירות מתרחשות בהשפעת הסביבה המזרח–תיכונית הסוערת תמיד זה אלפי שנים".

הסופר חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. את פגישותיו והרהוריו בעקבותיהן העלה בגיליון המיוחד של "מעריב" לראש השנה תשנ"ט, 1999. הוא התחיל לחוות את החוויה הישראלית בקיבוץ כפר גלעדי עם חמישה מילידי הקיבוץ, ששטחו בפניו את הבעיות שעומדות בפני הקיבוץ על סף שברו של החלום. הוא פגש עולים חדשים שזה מקרוב הגיעו ארצה וישראלים שירדו מהארץ. הוא פגש יהודים וערבים, אורתודוקסים ורפורמים, מתנחלים ואנשי מרצ, תל־אביבים ובאר־שבעים.

והוא פגש אותי בצפת, שבה חייתי באותן שנים.


תמונה שנייה
בוא,

אני אסביר לך איך מגיעים אלי:

יורדים למטה למטה

(עד שאין יותר למטה)

ממול רואים אזדרכת

וממשיכים ללכת

אל מתחת לסככת הגפן של מרקו

(שכבר בצר את כל הענבים)

מימין רואים שושנים

(ורדים, ורדים, אני יודע.

אבל הם לא ורודים. הם אדומים)

אז תרשום לעצמך:

אזדרכת וגפן ושושנים והרדופים

ויורדים למטה ומידרדרים והולכים

(ומריחים את הפרחים)

ופותחים את השער הנעול שלי

ואתה אצלי.

סמי מיכאל בצעירותו. צילום: שמואל רחמני

"אבי קורן, פזמונאי ומשורר, מדריך אותי באמצעות טלפון נייד כיצד להגיע לדירת הסטודיו שלו בצפת", כתב סמי מיכאל בגיליון החגיגי ההוא של "מעריב" והוסיף "התיאור היה כה מדויק... עד כי לא תפסתי מיד כי המארח ציטט שיר מקובץ שירים פרי עטו".

זה היה ביום שישי לפנות ערב. בצפת עדיין יכולת לצאת בערב לפאב של רפי ולאכול אצל שלומי ב"פינתי" שבמרכז העיר. "אני יכול לצאת עם סיגריה ללב העיר העתיקה ביום שבת בזמן שהולכים החרדים לבית הכנסת. הם יברכו אותי ב'שבת שלום' ולא יציקו לי או יעשו לי דבר מה רע. אני נמנע מעישון שם לא משום שאני חושש, אלא כיוון שאני חייב לכבד אותם". ולחשוב שכל זה נאמר לא לפני הרבה שנים. שכל זה באמת היה ככה. בצפת. מאמינים? גם אני כבר מתחיל לפקפק. אולי הזיכרון בוגד בי. ואז אני קורא את שאלתו של סמי מיכאל, שנשאלה לפני 18 שנה. רק 18 שנה: "היה חלום להפוך את צפת לעיר אומנים. ואכן פעם היא הייתה עיר קיט ונופש ולא רק עיר של דת, מקובלים וישיבות".

"ברגע שהמזגן התאזרח אצלנו בארץ, חדלו לבוא לצפון", אני עונה בתמימותי. "הכל קמל ונבל בעיר הבילוי והנופש, כדרכה של הארץ. מישהו תפס את הנישה הזו, ואלה היו החרדים, אלה שמאמינים שהמשיח יבוא מכיוון הר מירון". צעיר הייתי ונאיבי. וגם אופטימי.

צפת איבדה הרבה מהיופי שלה, סנט בי סמי מיכאל, ואני, כמו בעל שמגן על אשתו העייפה, יוצא להגנתה ואומר:

"אני עדיין מאמין שהיא צעירה ויפה, אבל היא צריכה טיפול. היא לא מטפלת בעצמה. הבחורה הכי יפה צריכה לסדר את השיער, וזקוקה לקצת איפור. צפת הזניחה את עצמה".

לקח לי זמן, אבל בסוף קלטתי את הרמזים, ארזתי את החפצים וחזרתי למרכז.

כשעברתי בגלאט מרקט

פגשתי את רפי

שאמר לי לקפוץ לבר

ואני עניתי

שאני לא מסוגל לראות

איך מפרקים את הבר של רפי.

זה באמת מראה נורא, אמר רפי

ובאמת אל תבוא

סמי מיכאל. צילום: פלאש 90

אפילוג
מאז אותה פגישה ראשונה, שהייתה גם האחרונה שלנו, אני פוגש את סמי מיכאל רק בספריו. בשבוע הבא הוא יהיה בן 91. אני זוכר את זה תמיד כי זה גם תאריך הולדתו של אבא שלי עליו השלום.

והנה, היום אני כותב ב"מעריב", העיתון שבו תיעד סמי מיכאל את הפגישה ההיא שלנו בצפת. אומרים שלא כמו צפת, ואדי ניסנאס שומר על צביונו הייחודי לאורך כל השנים, כמו החצוצרה בוואדי.

אז נכון שאני לא גר בצפת. אבל צפת תמיד תגור אצלי. אחרי הכל, אני בן ונכד ונין וחימש לילידי צפת. ואת זה לא ניתן למחוק