הספר מציע, ואפילו מוכיח שכדאי, לשנות חשיבה. לצאת מ"תבנית–תוצרת–הקונפליקט" ולהביט קדימה, אל העתיד. כפי שהמחברת למדה באפריקה, היתלות בנוסחאות העבר, בטראומות שלו, בחרדות שיצר ובשכול שגרם, מוחקת את היתכנות העתיד. החיבור שלה יטלטל גם את הקורא המשוכנע. גם סמולן שוחר הידברות המפלל להקמת מדינת פלסטין יחווה ניעור שכלי ורגשי, כי התוכן אינו מכוון לקהל מסוים אלא לכל בני האדם הישראלים. סביר פונה אל ההיגיון האנושי, ודבריה שקולים, סדורים ובהירים, ומשמעותם כה חדה, עד כי חזקה על הקורא האמיץ דיו שיבין ויפנים. קורא כזה לא יוכל עוד להיות נינוח בסדר יומו. אם הוא מצביע מרכז ושמאלה או מרכז וימינה, לאחר הקריאה, שבה הרשה לעצמו לדעת, להתפכח ולהבין, לא יוכל עוד לומר לעצמו שאפסה התקווה, שהעם טיפש, שביבי לא מעוניין, שאבו מאזן חלש, שידיהם נוטפות דם, שידינו יורות להגנה עצמית, שהמלחמות אולי לא תמיד מוצדקות אבל זה מה יש, ובעצם, לאיזו מסעדה נצא הערב.
לא קראתי את ספריה הקודמים של סביר, שגדלה בבית שפעל תמיד למען השלום (היא בתו של אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו), וספרה זה הסעיר בי עצב גדול עם שמחת התקווה. עצב על כך שכה מאוחר תבוא ההבנה, אם תבוא, ושמחה על כך שאולי בכל זאת. אולי נצליח להגיע לנקודת האין ברירה המפעילה כוח אדיר על זחיחות הדעת. אולי יובן גם כאן, כמו באפריקה, בשתי מדינות כה שונות זו מזו, שהמשפט הפסיבי “לנצח תאכל חרב" מחסל את הנצח. סביר מכנה את שינוי דפוס החשיבה “קפיצת האמונה". לא אמונה דתית בהכרח, אם כי באפריקה, היא מספרת, הייתה הנצרות כוח דומיננטי בקידום הפיוס. יש לבצע דילוג נועז ממתחם אמונה אחד, נגיד מ"אין עם מי לדבר", אל מתחם אמונה מהפכני, נגיד, “חייבים לדבר גם עם מי שיש לו דם על הידיים כדי שלנינים שלנו יהיה עתיד". הכותבת מבהירה, שכמו באפריקה, גם בישראל הפיוס ידרוש מחירים כבדים ושנים רבות יעברו עד שיתווספו לו כל חלקיו. אבל אחר כך יהיו חיים. לא מושלמים, לא מיד, אבל יהיה ההפך משכול תמידי. “האמירה המגולמת בקפיצה היא זו: מה שהיה הוא לא מה שיהיה".
“תתחילו", אמר אחד המרואיינים לישראלית. תתחילו בפיוס לפני שיהיה מאוחר מדי. והיא מבהירה שהפיוס נחוץ “כדי לתקן את העיוות הנורא שהשתרש בחברה שלנו, שבה שוב ושוב נשלחים הילדים להקריב את חייהם למען עתיד בְּמָקום מדמם, בִּמְקום שייקחו על עצמם ההורים את מעשה ההקרבה". וההקרבה היא מחירי הפיוס.
“השיטה שהם דוגלים בה שוכבת על ערש מותה", מצטטת הכותבת את מרטין לותר קינג הבן, “השאלה היחידה שלא ניתן להשיב עליה היא מה יהיה מחיר ההלוויה". סביר, ילידת 1973, שנת שכול נוראה, מציעה תרגיל מחשבתי שעשוי לחלץ אותנו מתחושות אוזלת היד והדיכאון: “מה צריך לקרות כדי שיהיה פיוס?", היא שואלת ומציעה תשובה: “בשביל שיהיה פיוס צריכים שני הצדדים להכיר בכך שלעולם ימשיכו לחיות יחד בארץ הזאת, שזכויותיהם בה ועליה שוות, ושעתידה ואופייה של הארץ יעוצבו במשותף, באופן שיבטיח את זכויותיהם, את כבודם ואת שלומם הפיזי והנפשי של הכול".
“איך זה מרגיש?", היא שואלת, ויש לי חלום שבכנסת וסביב שולחן הממשלה יישבו מספיק אנשים שזה מרגיש להם בסדר גמור.
התרעות פיקוד העורף