הסופר אכן אירוני לגבי עודף השימוש הישראלי בזכר השואה, בכך אין ספק, אבל עם זאת הספר מעלה את התרחשות השואה באופן מדוקדק ורציני, כך שאי אפשר להימלט מנוראותה. כל מה שהנאצים עוללו ליהודים במחנות העבודה והמוות עולה על הדפים בתיאורים אינפורמטיביים יובשניים, עד כי נדמה שאנחנו עצמנו, הקוראים, מאבדים צלם אנוש, נהיים שותפים לרוצחים, לקורבנות ולתיעוד המדעי. אנחנו הופכים למפלצת הזיכרון.
המילה “מגעיל" חוזרת ונשנית בספר. המספר נגעל מעצמו ומעיסוקו בשואה. בעובי סיפורו הוא מתעלף על הרמפה של אחד המחנות, אבל מתאושש וממשיך להרצות את שיטות ההשמדה הממלאות את זיכרונו. ההרצאה שלו כפייתית, הוא אינו מסוגל להרפות מן התפקיד. אלא שהסופר שומר על שפיותו של המספר, משאיר אותו על הגבול הדק שבין נורמליות לטירוף, בין המקובל לחריגה ממנו, ומכאן מבוכתנו. הנה, מדריך הטיול למחנות נסחף בדיבורו בעודו עומד על רציף הרכבת באושוויץ. לפתע הוא אומר לתיכוניסטים: “בני אדם מסוגלים לכל דבר, ובעיקר לרצוח (...) גם אנחנו, בתנ"ך, רצחנו נשים וילדים (...) לפי הוראה מפורשת של אלוהים". מובן מאליו שהמורה המשגיחה נזעקת מיד וקוראת: “איך אתה מעז להשוות?".
שריד, כאמור, אכן מבקש לומר גם שהעיסוק בשואה והשימוש בה במדינת ישראל לובשים צורות מגוחכות. בשלב מסוים בקריירה שלו מתכבד המספר לייעץ לצוות ממשלתי–צה"לי שיפיק אירוע לציון 75 שנים לוועידת ואנזה. הצבא ינחת בהליקופטרים ויכבוש מחנה השמדה. “יהיו זמרים?", שואלת מצדה נציגת משרד התרבות. אך הספר אומר שהשואה קיימת בתוכנו כחלק ממפת הרגש הקולקטיבית גם בלי הצגות דביליות. היא מעכבת את התפתחותנו הטבעית, כי דבר–מה חיוני ביותר אבד בשואה. לפי הסיפור אולי איבדנו כוח, או אבא, או רצף, ולכן שבים לטפח את זכר השבר ההוא כברירת מחדל, במקום ליצור תפנית שתשנה את עלילתנו.
הרומן הממוקד מעורר מחשבות. דמות המספר, גבר צעיר, נשוי עם ילד בגיל גן, עונה על כל האפיונים של היהודון החנוּני, קריקטורה נאצית של טיפוס יהודי גלותי. הסיפור מוגש כמכתב שהמספר מפנה למנכ"ל “יד ושם", מוסד המעסיק אותו כמומחה. הדוקטורט שלו עסק "בדומה ובשונה בשיטות ההשמדה במחנות השונים". הוא מתגלגל לשלבי חייו מתוך נרפות, וכך גם זוכה בהצלחה הכלכלית שהשואה מספקת לו. אך הוא נעדר מהבית, מתגורר לבדו בוורשה, והבן שלו הופך במקביל לילד כאפות של הגן. עוד יהודון.
שריד אינו מניח לנו לאהוד את המספר. הוא טיפוס דוחה שקל להחניף לו, שמחפש דמות אב, שאוהב כיבודים, שמוכן לבצע כל משימה, גם אם היא נראית לו מופרכת. הביקורתיות שלו כבויה, הוא הופך לבורג קטן. הוא הופך לנאצי קטן. הוא הופך ליהודי קטן. הוא המהנדס המשרטט את מבנה חדר הגזים, והוא האדמה העשויה מגופות הנרצחים. הוא מגלם בדמותו את כל צדדיה המכוערים והאומללים של השואה, עד הסיום המפתיע.
התרעות פיקוד העורף