1
הייתי בהלוויה לא מזמן. המנוח היה מבוגר מאוד, וזה עשר שנים היה מאושפז במצב קרוב לצמח, כך שהמשפחה הייתה בסוג של אופוריה שקטה, והלוויה התמהמהה לה. והנה, בצד, שני עוזרי קברן, קצת מלוכלכים ומדיפי אלכוהול. אחד החזיק בקבוק ערק בתוך שקית של שופרסל מאחורי גבו, ומדי פעם כאשר חשב שהאבלים לא מבחינים בו, לקח שלוק. חברו נזף בו פה ושם, וכשזה קרה ההוא עם הבקבוק היה מוריד את עיניו באשמה; אבל אז חברו, כדי להראות שאיננו כועס, היה לוקח בעצמו שלוק קטן.
לבסוף זה עם הבקבוק אמר לשני: “נו, לא קוברים היום?".
והשני נשא קולו וקרא לחזן של חברה קדישא: “יום שישי, יום קצר, קבור, קבור".


2
איך קוראים לך?
מרגריטה.
כמו המשקה?
לא, כמו האוטו.
איזה אוטו?
פורד מרגריטה.
אין אוטו כזה.
זה אוטו מהחלומות. ואני אישה מהחלומות. עכשיו תבחר אם להיות אמיתי ולבד, או חלומי ואיתי.

3
אחת השורות הכי עצובות שאני מכיר ברוק המודרני היא של ג'וני מיטשל, שהיא האדם היחיד בעולם שעדיין מאייתים את הצ' שלו “טש", וזה רק מרוב כבוד לאיך שדברים היו פעם. והשורה הולכת ככה:
“ריצ'רד התחתן עם מחליקה על הקרח באולם יפה,
וקנה לה מדיח כלים ומכונת קפה,
ועכשיו הוא שותה לבד מול הטלוויזיה ברוב הלילות, עם כל האורות בבית דלוקים".



4
וכשהייתי צעיר הזדהיתי עם הזמרת שרואה מה נהיה מהחבר הכי טוב שלה, עד שיום אחד הבנתי שאני ממש לא הדוברת בשיר, אני ריצ'רד; הפכתי להיות זה ששותה לבד בבית עם כל האורות דלוקים. אבל חלפו עוד כמה שנים וזה התחלף ל: לא, אני לא ריצ'רד, אני זה שקרא שיר והפך להיות השיר. ואת סופי אין איש יודע, את קצי אין איש מכיר, כנראה אני עוד נוסע, ונשאר בזו העיר.

5
מה שמושלם באלכוהול זה לא החטא אלא עונשו. חטא האושר הרגעי, עונש ההנגאובר. העונש כל כך מידתי, מכניס אותך למערכת מושגים מוסרית כל כך מדויקת, עד שאתה מצפה לעונש לא פחות מאשר להנאה. שום סם אחר לא גורם לך להבין את עצמך יותר מאלכוהול. אולי מין, אבל כשלמין יש השלכות מוסריות, הן כבר נוגעות באבולוציה. ומי שלומדים מהן את הלקח הם הדורות הבאים.

6
שנים היא אמרה לו: “אתה זוכר את הפעם ההיא שהשתכרת ואמרת לי: איזה זין גדול יש לי, איזה זין גדול יש לי".
ושנים הוא אמר לה: “לא, אני לא זוכר, השתכרתי הרי" - אחרת לא היה אומר דברים כאלה. בטח לא לה. היא הייתה נשואה אז לחברו הטוב ביותר, שישב מטר ממנו. אבל חלפו שנים וכל פעם שנפגשו היא הזכירה לו את זה. פעם אחת אמר לה: “תכלס, למה את אומרת את זה כל פעם? את רוצה, בואי נעשה את זה עכשיו". מאז היא לא דיברה איתו ולא הזכירה את זה יותר. אבל הוא ידע שיום אחד זה יקרה. היא חשפה את הקלפים שלה. יום אחד זה יקרה. וזה יהיה כל כך נורא, כל כך מיותר ולא נעים, שהוא יתגעגע לזה אחר כך כל החיים.

7
אלכוהול, בסך הכל, משחרר איזה משהו במוח. אז איך יכול להיות שרק אלכוהול יכול לעשות את זה? למה המשהו הזה לא יכול לבוא מעצמו, למה אי אפשר פשוט להיות מאושר מהחיים כמו שהדרינק השלישי עושה אותך? לא השני, שעדיין נחווה כחומר. לא הרביעי, שכבר נחווה ככתב כניעה.

8
בסוף הלילה, אחרי שלושה וודקה־מרטיני בקוקטייל בר, בקבוק יין משותף בקפה ליד הים ועוד בירה ושני צ'ייסרים בבר המלוכלך בשכונת מגוריה, הוא ליווה אותה הביתה. עד הדלת. ואחר כך רצה גם לנשק לה נשיקת לילה טוב. ואחר כך גם להיכנס פנימה. היא אמרה לו: עם כל הכבוד, אדוני, בסך הכל שלושה וודקה־מרטיני, בקבוק יין, בירה ושני צ'ייסרים!

9
הייתי בן תשע.
אלכוהול היה בסביבה.
כל חיי, החברים שלי
שתו גם הם, אבל הם יכלו להסתדר עם זה.
היינו לוקחים סיגריות, בירה,
כמה נערות,
ויוצאים למצודה.
היינו עושים שטויות.
לפעמים היית מעמיד פנים
שהתעלפת, כדי שהנערות
יוכלו לבחון אותך.
הן היו מכניסות את ידיהן
למכנסיך, בזמן
שאתה שכבת שם, מנסה
לא לצחוק, או
שהיו נשענות לאחור,
עוצמות את עיניהן, ונותנות
לך למשש אותן מלמטה עד למעלה.
פעם במסיבה, אבא שלי
יצא למרפסת האחורית
להשתין.
יכולנו לשמוע קולות
מבעד לצלילי הפטיפון,
לראות אנשים עומדים סתם,
צוחקים ושותים.
כשאבא גמר
הוא רכס את הריצ'רץ', בהה זמן מה
בשמיים המלאים כוכבים - תמיד
הם היו מלאי כוכבים, אז,
בלילות הקיץ -
וחזר פנימה.
הנערות היו צריכות לחזור הביתה.
ישנתי כל הלילה במצודה
עם החבר הכי טוב שלי.
התנשקנו על השפתיים
ונגענו אחד בשני.
ראיתי את הכוכבים דוהים.
לקראת בוקר ראיתי אישה ישנה
על הדשא שלנו.
הצצתי לה מתחת לחצאית,
ואז שתיתי פחית בירה
ועישנתי סיגריה.
חברים, חשבתי שזה מה שנקרא
לחיות.
בתוך הבית, מישהו
כיבה סיגריה בתוך צנצנת חרדל.
לקחתי לגימה ישר
מהבקבוק, ואחריה
מזגתי דרינק מתערובת קולינס פושרת,
ואחר כך עוד וויסקי.
ולמרות שעברתי מחדר
לחדר, לא היה איש בבית.
איזה מזל, חשבתי.
שנים אחר כך,
עדיין רציתי לוותר על
חברים, אהבה, שמיים מלאי כוכבים,
למען בית ריק
מאדם, איש אינו אמור לחזור,
וארון מלא משקאות לרשותי
(ריימונד קארבר, “מזל")

10
אף סם, אפילו לא אלכוהול, איננו אחראי לרעות החולות של החברה האנושית. אם אנחנו מחפשים את מקור צרותינו, לא צריך לעשות לאנשים בדיקות לגילוי סמים. צריך לעשות להם בדיקות לגילוי טיפשות, בערות, תאוות בצע ושיכרון כוח (פי. ג'יי. או'רורק)

11
פעם השתכרתי שכמעט לא יכולתי לזוז. הרגשתי את זה בא, את ההרגשה הזאת של "פאק... הגזמתי". אז מילאתי את עצמי במים וקפה, קפה ומים, ויצאתי מזה לפני שהפכתי לזומבי משותק. והייתה מישהי באותו מקום שמאוד התרשמה ממשהו בי, ונסענו אלי הביתה, ולא שכבתי איתה כי הייתי שיכור מדי והיא הייתה חצי מעולפת, וטענה בתוקף שהיא הבת של הרמטכ"ל, ואם הוא היה יודע מה היא עושה, היה מגיע לפה עם החברים שלו ומראה לי מה זה. שאלתי אותה בת של איזה רמטכ"ל, והיא אמרה הרמטכ"ל שעכשיו, אבל היא לא זכרה איך קוראים לו אז פקפקתי. נרדמנו מתחת לשמיכת פיקה אחת שהייתה לי, עם מאוורר פועל על מקסימום ועדיין הזענו. בבוקר קמתי והיא אמרה לי שאני בנאדם נפלא שלא ניסיתי לנצל את המצב, ואמרה לי שעם אחד כמוני היא מוכנה לעשות ילדים. שאלתי אותה אם היא זוכרת שאמרה לי שהיא הבת של הרמטכ"ל, והיא אמרה: לא, לא הבנת, אני הבת של סגן הרמטכ"ל. אבל גם את השם שלו היא לא זכרה.

12
דודה נורה לימדה אותי את עיקרי האמונה הקתולית: ישבנו בפאבים, היא נתנה לי לעשן סיגריות, והיינו ממלאים לוטו. שתייה היא לא קנתה לי, אבל הרשתה לאחרים לקנות לי, ואמרה שאין שום רע בשתייה - הרע הוא לעבוד את השטן. וכך, ביד אחת הייתי מחזיק וויסקי וסיגריות, וביד השנייה הייתי ממלא את הלוטו האירי, שבו תמיד היינו זוכים במשהו קטן, כי יש בו תשבץ שצריך לפתור. ואז, כשהייתי שתוי ומעשן כמו ארובה, הייתה מתחילה ללמד אותי את עקרונות הדת. זה היה מדהים. הישועים לא יכלו להשתוות לחינוך הזה. כך הפכתי למטורף דתי באותו זמן שהפכתי להדוניסט מושלם. וזה עבד. אני עדיין מטורף דתי והדוניסט מושלם (שיין מגאוון, סולן “הפוגס")

13
“לתולעת הזאת קוראים גוזאנו", הסביר הבוס של הפאב, “וצריך לבלוע אותה יחד עם הטקילה". עד היום אני לא בטוח אם גוזאנו זה תולעת באיזו שפה שאיני מכיר, או שזה היה שמה של התולעת הספציפית הזאת. בכל מקרה גמרנו את הבקבוק והוא לקח את השלוק האחרון, עם התולעת. חיכינו וחיכינו כי הייתה שמועה שהתולעת עושה הזיות. אחרי רבע שעה הוא אמר: אני רואה צבעים. שאלנו אותו אילו צבעים, והוא אמר: בז'.