אין ספק, שהמורה השווייצי הצעיר (שנולד בז'נבה ב–1984) המציא כאן משהו נחמד, שזיכה אותו בפרס על ספר ביכורים. הוא רקח סיפור מלא הפתעות, רענן ברוחו, מעודכן בסגנונו וחסר נשמה. זה סיפור שמבריק בטכניקה, בהומור, בסמליות וברעיונות מעניינים. רוח הזמן נושבת בו ביותר ממובן אחד, אבל טעמו כשל כחטיף חדש, שחולף בפה וזהו. הקריאה חוטפת אותו, הלב נשאר מחוץ לפעילות הזאת, וההרהור העולה עם שארית הטעם הבלתי מזיק, נותר חלול במקצת.

זהו בהחלט ספר שמסוגל לייצר דיון בנושאים רבים המעסיקים את הרגע הזה בזמן ההיסטורי. כתרגיל בכתיבה הוא ממש מצוין, בזכות הטכניקה המדלגת בו–זמנית בין הווה–עבר–עתיד. ברגע נתון אחד מתוארות סצינות המתרחשות עכשיו ובעוד שנים, ולעתים מתוך תזכורות רלוונטיות למה שחלף. המעברים קלילים וקצרים, השפה נוחה לעיכול מהיר, הדמויות שטחיות ואף אחת מהן אינה מעוררת סימפטיה מחייבת. זוהי בעיקר המצאה של התרחשות, שכמוה כבר תוארה רבות ביצירת העולם, אבל גיום ריס הכניס לתוכה התייחסות לנושאים רבים ומשמעותיים, המאפיינים בעיקר את הזמן הנוכחי המתאבד על מאוץ הקדמה.



בדירה גדולה בז'נבה מתגוררת לואיז, שלה חנות לענתיקות. הדירה גדושה ברהיטים ובחפצים שנועדו לחנות. לואיז חולקת את הדירה עם אחיה הצעיר, אוד. לשניהם אח נוסף, אנסלם שמו, אדריכל חסר נחת. לואיז מפרסמת באתר המיועד לכך הצעה למטיילים להתארח בביתה בחינם. כך היא תכיר אנשים מן העולם הגדול, והעולם הגדול לא ישלם על ימי תיירותו בעיר שעל שפת האגם. האתר הווירטואלי, כדרכו, מזמן אל הדירה שלל טיפוסים במהלך יממות אחדות, שבהן מתפתחת בחוץ סופת שלגים נוראה. האורחת שהגיעה ראשונה, בחורה אנגלייה, חופשייה ברוחה ובמנהגיה, מסורה ל"פרויקט גורסקי", על שמו של היווני העשיר שפצח בו.

לפי הרעיון הזה, על בני האדם לפעול כדי להסיג את הקדמה לאחור, עד לערב המהפכה התעשייתית, בלב המאה ה–18. המגמה היא לסלק מן החיים בכל חודש מכשיר אחד שהומצא בשנה כרונולוגית, תוך ספירה לאחור. ההליכה לאחור תמחק את הגאדג'טים המיותרים: טלפונים סלולריים, טלוויזיה, חללית לירח וכו'. האדם יחיה בקומונות פשוטות, כאותם נזירים ימי–ביניימיים, שעמלו בגן הירק ביום ובלילה קראו בספרי בוטניקה שנכתבו על קלף.

בעיצומה של הסערה, כוח טבע שממילא מחזיר את הכלואים בדירה לעידן קדום וקפוא, מצטיירים בדיור המוגן אירועים זעירים שקוראים להם חיים. דיאלוגים של כלום, דיאלוגים של אי–הבנות בשפות שונות (אנגלית, גרמנית, צרפתית, סינית), הכנת ארוחות שימורים ממה שנמצא בארון, מעשים מיניים לחשניים, גרירת מזרנים בין גיבובי הרהיטים העתיקים. כל הזמנים נשפכים אל הדירה, וההווה הקצרצר עצמו הופך להווה מתמשך. הסופה מנפצת חלונות, חפצים יקרים מוקרבים בערימה כדי לחסום אותה. הדירה שמעל זירת הסיפור, מוצפת כולה בשלג, ודייריה חוברים אל מגוון האורחים שבדירת לואיז.

נדמה שקץ העולם והזמנים קרב עכשיו. אמה של לואיז, שנקלעה גם היא לדירה עם חברתה, “אומרת שבעיניה המצב הזה, אחרי הכול, הוא די נחמד". מרבית חמש עשרה הנפשות המכורבלות סביבה “התכוונו רק לעבור שם בדרך למקום אחר". בעידן שבו בני אדם זזים בתנועה מתמדת אל מקום אחר, הטבע הקדמון שב ומקבע אותם. אחד האורחים, אילם, מסביר בהקשה על טאבלטו, איך צריך להתבונן בהיסטוריה. נוצרת קקופוניה של קולות, ריס מיטיב להעלות את הרעש הריק אל הדפים. כשהקולות עולים, נדמה שצומחת היסטריה בדירה הדחוסה, אך גם היא אינה מאיצה את פעימות לבה של הקריאה, כי אחרי הכל אין זה אלא תרגיל ממש מוצלח בכתיבה.




"היום בתוך הבלגן", גיום ריס, מצרפתית: רוני אפרת, תמיר/סנדי , ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 178 עמ'

“רצח רוג'ר אקרויד", אגתה כריסטי. צילום: יח"צ


פוארו בפנסיה

סיפור בלשי מענג במיוחד מוגש בהמשך למפעל התרגום מיצירת אגתה כריסטי. “רצח רוג'ר אקרויד" הוא רומן מגובש, נמרץ, שופע הומור מרחיב לב ועשיר בתובנות אנושיות. החידה הבלשית תשמור על המתח עד הפרק האחרון ממש, כיוון שפתרונה מדהים לחלוטין. גיבורה הבלגי של כריסטי, הבלש הֶרְקוּל פּוּאָרוֹ, מופיע כאן בכל פאר אישיותו המגוחכת. שחצן ערמומי ומתנשא, עם מבטאו המשעשע המשובץ צרפתית, הוא עובר להתגורר בכפר אנגלי קטן, עם פרישתו לגמלאות. כיוון שהוא מבקש לשמור על אלמוניות, כביכול, הוא מציג עצמו בשם בדוי ומתמסר לעידור גינת הקישואים הקטנה. שכנו, רופא הכפר, מגלה את זהותו בעקיפין, ויחדיו הם יוצאים להרפתקאות ליליות כדי לגלות מי תקע פגיון עתיק בצווארו של בעל האחוזה העשיר. כריסטי ממש נוצצת כאן בסגנונה הרהוט. נדמה כי נהנתה ביותר מכתיבת הסיפור הזה, שבו היא צוחקת על הקרתנות הכפרית ועל האווירה הרכילאית שבין הפאב לכנסייה. היא צוחקת גם על פוארו עצמו, השש להפר את שגרת הפנסיה בהתערבות גסה בחקירה המשטרתית. הבונוס של הביקור בכפר האנגלי על בתיו החמודים ודרכיו המתפתלות בין שדות ירוקים, מוגש לקורא על חשבון הליידי המארחת.

(מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 306 עמ')

“ססיל מתה", ז'ורז' סימנון. צילום: יח"ץ


מגרה נזעק

בסדרה המקבילה, באותה יוזמת תרגום, יצא עתה הרומן הבלשי “ססיל מתה", סיפור נוסף מעלילות הפקד הפריזאי, מֶגְרֶה. ז'ורז' סימנון הוציא אותו מתחת ידו כגבר דובי גדל–גוף, מקטרת נעוצה בפיו והבעתו חמורה. בתוך המעיל הגדול שוכן לב רגיש, מלא חרטות. הפעם מגרה משתהה ומפקיר בבלי דעת צעירה למותה. “לפתע הבין. ‘הייתי צריך לחשוב על זה!', הוא שאג והלם באגרופו על מצחו. (...) הוא בער מחימה על עצמו". ובתום החקירה, בעוד אשתו מחכה בבית עם ארוחת הערב המתקררת, “לפתע התחשק לו שוּקרוּט עם כל התוספות בבראסרי במונמארטר או במונפארנס".

(מצרפתית: רמה איילון, עם עובד, 187 עמ')