יושב ראש יד ושם יקר, זה הדין וחשבון על מה שאירע שם. הובהר לי שאתה מצפה לו, וגם אני מעוניין בכך, שכן נתת בי את אמונך. ניסיתי בתחילה להפריד ביני ובין הדיווח, למסור אותו בצורה נקייה ואקדמית, בלי לערב בכך את אישיותי ואת קורות חיי שאין בהם כשלעצמם עניין מיוחד, אולם לאחר כמה משפטים הבנתי שלא אצליח, שכן אני הכלי שבתוכו מצוי הסיפור. אם יתרחבו הסדקים שבתוכי עד שאשבר, יאבד גם הסיפור.

דע כי תמיד נשאתי אליך עיניים. השתתפתי כמה פעמים בדיונים ובהתייעצויות שערכת, הטלת עלי כמה משימות חשובות, גם את הפרויקט האחרון. לא אשכח את הדברים המרגשים שאמרת בטקס השקת הספר שלי. סייעתי לך ככל יכולתי, אבל לא זכור לי שהחלפנו מילה של חולין. אין לי טרוניה על כך, כה כבדה המעמסה שמוטלת על כתפיך. אני זוכר את הנוף היפה של יער ירושלים ממשרדך, את ריח האבן של הקירות ואת האריג הטוב של בגדיך. תמיד ראיתי את עצמי כשליחך הנאמן. אני רואה מולי את פניך הנבונים ופונה אליך כאל נציגו הרשמי של הזיכרון.



אל חקר השואה הגעתי משיקולים מעשיים. לאחר שהשתחררתי מהצבא ובחלוף תקופת הטיולים וההתלבטות המקובלת, נרשמתי ללימודי יחסים בינלאומיים והיסטוריה. השתוקקתי להשתלב בשירות הדיפלומטי. חשבתי שבחוץ לארץ יהיו לי חיים שמחים יותר. אומנם ידעתי שקרנו של שירות החוץ יורדת, שבעידן הדיגיטלי אין בו כל כך צורך, אבל בעיני זה היה דווקא יתרון.

ראיתי את עצמי יושב בבית קפה בעיר טרופית בחליפה בהירה ומעביר את ימי בעצלות הדורה, במשכורת צנועה אך מכובדת שתשלם המדינה. לא שאפתי להיות שחקן ראשי, שכיכרות ורחובות נקראים על שמו. אהבתי לקרוא ספרים על דמויות ואירועים היסטוריים; הם הרגיעו אותי כי הכל בהם חתום וסופי, דבר לא יכול להשתנות. סיפורים דמיוניים היו בשליטת אדם אחר וגחמותיו ועוררו בי אי־שקט.

בשנת הלימודים השנייה ניגשתי לבחינות של משרד החוץ, הייתי אז בן 24, ועברתי ללא קושי את השלב הראשון, שנערך בכתב. בשלב השני, שאליו זומנתי לאחר כמה שבועות, השתעשעו בנו הבוחנים בסדנאות חברתיות, במיני משחקים ערמומיים, ולבסוף ראיינו אותנו באופן אישי. ככל שהתארך היום הרגשתי שאני עולה על שרטון. לא הייתי צריך לחכות למכתב התשובה כדי לדעת שנכשלתי.

זמן מה שקלתי לעזוב את הכל ולנסוע למזרח, לתאילנד, כי העתיד נסגר עלי. אבל שיקולים כלכליים ומשפחתיים (אבי חלה אז) עצרו בעדי. משנגוז החלום של השירות הדיפלומטי עזבתי את לימודי היחסים הבינלאומיים, שלא עניינו אותי כשלעצמם, והמשכתי ללמוד רק היסטוריה. מאוד אהבתי ללמוד היסטוריה, לכתוב עבודות, לחקור, לשבת שעות בספרייה עם כתבים ישנים, לצאת לקפטריה, לחזור, התנהלתי בשלווה ואימצתי אצטלה של כובד ראש.

המשכתי בטבעיות לתואר השני ויצאתי מאלמוניותי בעקבות עבודה סמינריונית שכתבתי בקורס שנתן הדקאן וזכתה לשבחיו. הוא קירב אותי אליו והציע לי להיות אחד מעוזרי ההוראה שלו. הפכתי להיות פרח היסטוריונים והתגאיתי על כך מאוד. הדקאן שוחח איתי על אפשרויות לעתיד, על לימודים בחוץ לארץ, ראיתי את עצמי יושב ליד האח באוקספורד או בבוסטון, מזדקן בכבוד ובנעימים, וכבר לא הצטערתי כל כך על הדחייה ממשרד החוץ.

התייראתי מפני ההיסטוריה המודרנית, שנראתה לי כמפל אימתני השוצף בעוצמה אדירה. חיפשתי חיי מרגוע ושלווה שיעסקו בתקופות קדמוניות שתולדותיהן חתומות וסגורות ואשר אינן מעוררות רגשות מיוחדים אצל איש. שקלתי לעסוק בהיסטוריה של המזרח הרחוק, אך הבנתי שלשם כך עלי ללמוד סינית או יפנית, והיה לי רק כישרון צנוע ללימוד שפות. מהמהומות ומהאסונות של עמנו רציתי להתרחק, ניחשתי כבר בתחילת הדרך את הסכנה שצפונה לי שם.

אבל כאשר הכרתי את רות, וידעתי שאנו מצויים במסלול לחתונה, נאלצתי להתחיל לחשוב במונחים מעשיים. כאשר התעמקתי בעניין הבנתי שלמראית עין פתוחה בפני כל ההיסטוריה האנושית, אך למעשה קיימים בה בעבורי רק עורקי חיים מעטים. התקנים באוניברסיטה היו נדירים ונתפסו על ידי מרצים ותיקים, והמשרות החדשות היו בתקן של מורים מבחוץ, עובדי קבלן למעשה, ובמשכורות רעב.

יום אחד בישר לי הדקאן, שחיבב אותי, שחיל המודיעין מחפש מומחים לאיראן ומוכן לממן לימודי דוקטורט בהיסטוריה פרסית למועמד המתאים. התנאי הוא, הדגיש הדקאן, שאתחייב אחר כך לשבע שנים של שירות קבע. אומנם ידעתי שמדובר בישיבה במשרד בקריה, ולא בחזרה אל הטנקים שבהם שירַתִּי בסדיר, אך המחשבה על גיוס מחדש לצבא גרמה לי כמה לילות של נדודי שינה וביעותים, ואחריהם הודעתי לדקאן שאיני מעוניין. מה גם שהתמחות זו דרשה לימוד שפה זרה וקשה.

הדקאן הבין ואמר שאם כך נותרה לי רק אפשרות ריאלית אחת להמשיך בחיי כהיסטוריון בישראל - לעשות דוקטורט בתולדות השואה. התייראתי מכך מאוד. רציתי להמשיך לשייט בחיי כבאגם רוגע, נקי מדאגה ומרגש. עשיתי כמה ניסיונות עקרים לחמוק מהמעמסה הזאת, וכמעט הצלחתי: אוניברסיטה טובה באוסטרליה בעיר פרת' הייתה מוכנה לקבל אותי במסלול לדוקטורט בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים, לממן לי מגורים ולהעניק לי משרת הוראה. אלא שרות כלל לא התלהבה לנסוע לשם, וכבר היה לנו תאריך לחתונה.

אילו נסענו לחופים השמשיים האלה, אל כוסות הבירה שמוגשות משעה ארבע אחר הצוהריים, אולי היה גורלנו המשותף אחר. נכנעתי. התייצבתי אצל הדקאן והודעתי שאני מוכן לרתום את עצמי למרכבת הזיכרון. משעה שעשיתי כן, השתנה כמעט הכל לטובה. התחלתי לקבל מלגה קטנה, תרומתה של משפחה יהודית מאמריקה, שהספיקה למחייתנו הצנועה. התחלתי ללמוד גרמנית, ובתוך כמה חודשים ידעתי לקרוא ולהבין מכתבים מנהלתיים של האס־אס.

הידיעה שלי בשפה נשארה בסיסית למדי, ומעולם לא ניסיתי את כוחי בהיינה או בגתה. התנפלתי על ספרים ומחקרים מכל הבא ליד, בזה כוחי, ביכולת לעכל בזמן קצר כמויות גדולות של חומר. משכו את לבי בעיקר הפרטים הטכניים של ההשמדה: המנגנון, כוח האדם, השיטה. העמקתי בהם עוד ועוד, עד שנושא הדוקטורט התגבש וקיבל את אישור המנחה שלי. עליתי על המסלול.

אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמת העולם השנייה, זה היה נושא הדוקטורט שהתחלתי לכתוב. העמדתי זה לצד זה את תהליכי ההשמדה בכל אחד מהמחנות - חֶלְמְנוֹ, בלז'ץ, טרבלינקה, סוביבור, מיידנק ואושוויץ (מובן ששני האחרונים היו שונים בהיותם גם מחנות עבודה, בעוד הראשונים שימשו להשמדה בלבד) - ופירקתי אותם לגורמיהם.

בחנתי במיקרוסקופ של היסטוריונים את השלבים שנהגו בכל אחד מהמחנות, מרגע הירידה מהקרונות, עובר משם להתפשטות ולאיסוף הבגדים והכבודה, מצגי השווא שנתנו הגרמנים כדי להרגיע את קהל הקורבנות, גזיזת השיער, ההצעדה אל תאי הגזים, מבנה התאים וסוג הגז ששימש בהם, אופן הכנסת הקהל לתוכם, תהליך ההמתה, עקירת שיני הזהב והחיפוש אחריו בנקבי הגוף, אופן ההיפטרות מהגופות, חלוקת כוח האדם בין התחנות השונות וכך הלאה, וחיפשתי בהם את הדומה ואת השונה.

מובן שכל שלב הורכב אף הוא מאין־ספור פרטים, שבהם היו וריאציות וגיוון. קראתי מאות ספרים ועדויות על אודות החיים והמוות במחנות, איני מהסס לומר אפילו אלפים, וגם העמקתי ככל יכולתי במסמכי גלם כדי לברר פרטים שלא לובנו עד תום. היה שם שפע רב של מידע, וניווטתי בתוכו ביד בטוחה. תרשימי הזרימה הלכו והסתעפו, אך לא איבדתי את השליטה בהם. תחילה ארגנתי היטב את העובדות, רות סייעה לי ביצירת קובצי השוואה מיוחדים לכך, ואחר כך בדקתי את השאלה האקדמית מדוע היה גיוון מסוים בשיטות העבודה, ולא הייתה אחידות מוחלטת כפי שהיה אפשר לצפות מטיבם של הארגון ושל המשימה.

במקביל, ולצורכי פרנסה, התחלתי להדריך קבוצות ביד ושם. אתה עצמך עמדת בראש הוועדה שקיבלה אותי לתפקיד, אני זוכר את הדרת הפנים שלך ואת היראה שהפלת עלי. שאלת מדוע אני רוצה להדריך ואם אני מודע למעמסה הנפשית שזה יטיל עלי. עניתי חצי אמת, אמרתי שזו הזדמנות יוצאת דופן להיסטוריון ליישם את עיסוקו בחיי היום־יום ולהפיץ את תלמודו בציבור. לא אמרתי שאשתי בהריון ושאני חייב לפרנס את משפחתי הקטנה.

סיפרתי שאני בעיצומה של כתיבת הדוקטורט, ושכבר יש לי ידע רב בטכניקה של תהליך ההשמדה עד לפרטי הפרטים. כתבתי בקורות חיי שבשירותי הצבאי הדרכתי במגמת תותחנות בבית הספר לשריון, ושאחר כך, באוניברסיטה, הייתי עוזר הוראה של דקאן הפקולטה להיסטוריה. ביקשתם שאציג בפניכם בקיצור רב, כאילו אתם תלמידי בית ספר, את סיפור מרד גטו ורשה. נראה שעשיתי רושם טוב, כי כבר למוחרת הודעתם לי שהתקבלתי.

לא שעיתי ממש לאזהרתך על המעמסה הנפשית, כי לא סבלתי מתהפוכות רגשיות גדולות בחיי. חשבתי שאני חסין מזה. התפרצתי אל השדה כשור צעיר בכל כוחי. מיד התחלתי להדריך במוזיאון, בשדרת חסידי אומות העולם, בכיתות הלימוד, הרעפתי על הילדים מהידע שצברתי. היה לי כישרון מסוים לזה. שאפתי לתת להם תמצית חדה וברורה של התמונה הגדולה, המלאה באין־ספור פרטים, לאחוז בכמה צירי עלילה. הרי אם אעסוק בכל אחת מעלילות המשנה, הם ילכו לאיבוד. ילדים מאחת הכיתות הראשונות שהדרכתי אמרו לי שבזכותי הבינו בפעם הראשונה את כל העניין הענקי הזה של השואה.

הייתי חרוץ והתכוננתי היטב להרצאות. מעולם לא קרה שהגעתי לא מוכן. יצאתי מהנחה שהם לא יודעים כלום, ועלי מוטלת כל האחריות להנחיל להם את הזיכרון. הסברתי להם על שורשי האנטישמיות, המסורתית והמודרנית, על עליית הנאציזם, קצת על הביוגרפיה של אדולף ושל שליחיו הראשונים, על פרוץ המלחמה, שלילת הזכויות, הכליאה בגטאות, הגירושים, ההשמדה.

לעתים תפסו אותי פנים מעניינים של אחת הנערות או אחד הנערים או שאלה נבונה שנשאלה, אך בדרך כלל הכיתות באו והתחלפו באחרות בלי להותיר בי רושם מיוחד. אני זוכר שפעם נכנסת במפתיע לשמוע הרצאה שלי בפני תלמידי תיכון מרחובות או מגדרה, ישבת מאחור, סימנת לי להמשיך, ואני רציתי להרשים אותך.

על המסך היה תרשים של טרבלינקה, ואני זרמתי בין התחנות בקלילות ובשטף, עד לשרפת הגופות בבורות הרקב הגדולים. כעבור כמה דקות הנדת בראשך ויצאת. אחר כך דיברה איתי מנהלת האגף ואמרה שהרשמתי אותך בידע שלי, אבל שגם ציינת שחסרו לי קצת רגש והתייחסות לקורבנות. אני היסטוריון, חשבתי, לא עובדת סוציאלית, אבל הבטחתי לה שאקח לתשומת לבי ואנסה לתקן.