"ובכל זאת, כיצד חושלה הפלדה? המפקחים לספרות ויוצרי מקראות ישראל מהדורה שבע עשרה מתוקנת מהדורה שמספרה כמספר שנותיה של מדינת ישראל לא ענו על השאלה הזאת ששאלתי בשיעור לספרות."
(אמנון נבות, "מקראות ישראל", כרמל | עמדה, 2008)

כשאמנון נבות יגיע, אמר משה בן–שאול, תיקחי ממנו את הביקורת ותמחקי ממנה את כל הקללות. בן–שאול ז"ל היה אז עורכו של המוסף לספרות של "מעריב" (שישה עמודים מלאים, מי היה מאמין). כעוזרתו החדשה, הגעתי לחדרו הדחוס בספרים ובמזכירה בתחילת שנות ה־80, ולא היה שם כיסא נוסף למישהי, אף לא למבקר ספרות שנקלע למסדרון.

בן–שאול היה איש אשכולות. משורר, מתרגם, סופר, צייר ומחזאי רחב אופקים וליברלי. הוא נתן לנבות במה, אחרי שביקורותיו חוללו מהומות בעיתונים אחרים. העורך ידע שהמבקר הזה, חריג בנוף של קליקות, מושך אש ועשוי לגרור אותו למחלוקות. בן–שאול לא אהב עימותים, אך הוא אפשר לנבות להחמיר עם בכירי הסופרים העבריים. אף אחד מן הקאנונים לא ניצל מנחת שבטו של מי שכבר אז כונה "נבּוּט".



התנאי היחיד שבן–שאול הציב בפני נבות היה: בלי קללות. נבות הסכים והמשיך להמטיר אש וגופרית על עמוס עוז, א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ואף על איש האקדמיה והמו"ל מנחם פרי. עד שהגעתי למערכת המוסף עמל בן–שאול לנכש מן הטקסטים הנבותיים את מרב החצים המושחזים. עם בואי, הטיל עלי את המלאכה.


לחדר נכנס עבדקן כבד גוף, מתנשם אחרי עלותו במדרגות אחדות. ביד אחת אחז בבדל סיגריה שעדיין העלה עשן, ובידו האחרת החזיק בשניים–שלושה גיליונות A4, מודפסים משני צדיהם במכונת כתיבה מצופפת־אותיות. שטח העמוד נוצל מקצה לקצה. עשן הסיגריה של נבות הסתחרר בחלל החדר עם עשן הסיגריה של בן–שאול, אבל מילים לא נאמרו שם. בן–שאול היה טרוד תמיד מעל לראשו ושנא דיבורים מיותרים, ונבות לא ניחן בכישורים לסמול טוק. הוא התעניין בדבר אחד: בספרות העברית. הוא התמצא גם בספרות עולם, כמובן, אבל השיגעון שלו לדבר אחד היה מה שמכונה במקומותינו "ספרות מקור".

כשנודע למבקר שהאלמונית שלפניו עתידה לערוך מעתה את הביקורות שלו, לא הגיב. זווית אחת של פיו נמתחה למעין חיוך חתוך ומר. עיניו בחנו אותי קצרות בסקרנות חדה, כמי ששומר על ערנות מתמדת נוכח מתקפות שהוא מורגל בהן.

טקסט הביקורת של נבות לא דמה לשום ביקורת שקראתי לפני כן. הוא כתב כפי שדיבר, כמי שחוצב את מילותיו מסלע קשיח. היו לו משפטים ארוכים ומורכבים, שאי אפשר היה לפרקם. כל קיטוע חיבל במקצב לוהט ועיקֵר את האמירה. שפתו הייתה עברית רבגונית, ששאבה מן המקורות, והכילה סלנג, שפה תקנית והמצאות מילוליות שלו עצמו, וכן, גם את המרכיב שבן–שאול כינה "קללות", ולא היה אלא יצירות של מילוליות תוקפנית עולצת.

ספריו של אמנון נבות. אירית זילברמן

נבות גילה לי שמותר לצעוק "המלך עירום!". באשר ל"קללות", עשיתי אן–דן–דינו. חלקן נמחק וחלקן נותר. רציתי שנבות ימשיך לכתוב, כי ביקורותיו היו חדשניות, מעניינות ומשעשעות, ובו–בזמן רציתי לגונן עליו מפני עצמו. הוא ראה מה עוללתי לדפיו, וניסה להסביר את נחיצות כל הביטויים החריפים. במהרה נכנע להבנה שעדיף קללות במינון מוגבל כדי שיטלטלו, אך לא יטלטלו מדי.

באמצע שנות ה־90 קיבלתי את עריכת המוסף לספרות של "מעריב" (אז ארבעה עמודים, שהלכו ופחתו כעבור עשר שנים לכדי שניים) וביקשתי מנבות שישוב לכתוב בו. ידעתי שהוא מתפרנס כשומר באתרים של חברת חשמל, וקיוויתי שלא אמצא אותו חבול מדי. אנשים רצו לפגוע בו, פורסמו כתבות זדוניות, אך הוא שב לכתוב. היה מגיע מאובק מנהיגה בדרכי עפר, ועדיין נושא סיגריה בוערת ודפים שבקעו ממכונת כתיבה. כשראה את ביתי במושב הריץ מבט סביב ושאל: כמה מטרים מרובעים יש כאן? הוא התעניין בפרטים הקונקרטיים של החיים, ושילב אותם ברומנים, שנדמים כיצוקים מבטון של עובדות מייסרות.

חמישה רומנים כתב נבות, והם עוסקים בילדות, בנעורים ובבגרות של מי שנולדו בשכונת מצוקה של עולים בפאתי בני ברק. העינוי הפנימי, שחפר בנפשו כל חייו, בא לביטוי ספרותי מזוכך בספריו. הסיפור המתפתח מרומן לרומן חשף קרקע גידול דלה ואכזרית. ישראל של נבות בנויה ממרֵרַת עוליה, שגידלו דור נטול אהבה או חזון. הילד שלא קיבל כלי נגינה בילדותו וספג התעלמות הורית, גויס למשטרה הצבאית כמו כדי להוסיף תיעוב עצמי. הטיפוסים הישראלים המתוארים בספריו חסרים עמוד שדרה מוסרי, נטולי שאר רוח, ובמקרה הטוב מתאווים בבגרותם לחומרנות צרת אופקים.

נבות הסופר החמיר עם יצירתו, הנאמנה לעצמה ולא לקהל רחב. ספריו תובעים קפיצת מוט מעל לראשו של הקורא המצוי, והם כמעט שלא זכו להד. הוא לא כתב ספרים, הוא ברא אותם, והסיפור המתמיד שלו מציג ניתוח לב פתוח לעיני כל.

הוא הגזים בביקורות, אמר לי מישהו השבוע. ואם כך, מדוע הוסיפו אנשי ספרות מרכזיים לבקש את חוות דעתו על כתבי יד? אולי ידעו כי רק הוא יגיד אמת. לפני שיצא לאור אחד מספרַי שנועד לילדים, נבות הכין קפה בדירתו ברעננה, וכשהושיט לי את הספל אמר: אל תוציאי את הספר הזה לאור, זה בזבוז חומרים שנועדו לרומן למבוגרים. לא נשמעתי לעצתו. כעבור שלושים שנים אני יודעת שצדק. עכשיו אפשר לשמוע את צחקוק הסטקטו הקטוע שלו, מעין פעייה חטופה, כשהוא נוכח בצער ששוב צדק. 

ספרי אמנון נבות: "עונת המלכים", "טיסת מכשירים", "לוכדי עריקים", "מקראות ישראל", "גמר חשבון".