1


יואב אדרי חזר מניו יורק אחרי עשר שנים שלא היה פה. הוא נחת יומיים לפני ראש השנה, וקיווה שאף אחד לא ישאל אותו למה חזר. כי האמת הייתה שהוא נשאר בלי כלום: אשתו עזבה, העסק שלו קרס, ובשלב שבו ארז את חפציו ועלה על מטוס, הוא ידע שהצ'ק על שכר הדירה שלו עומד לחזור. אז פאק איט, הוא אמר לעצמו, מתחילים מחדש. אנשים לא עושים ריסטארט לחיים שלהם?

הנה ההוא, איך קוראים לו, שנהיה קייטלין ג'נר. או וולט דיסני, שהיה עורך עיתון ופיטרו אותו כי “לא היה לו מספיק דמיון ורעיונות טובים". שלא לדבר על האיטלקי ההוא, איך קוראים לו, זה שכתב את המילים לאופרות של מוצרט - נולד יהודי, הפך לכומר קתולי באיטליה, גירשו אותו אחרי שעשה שני ילדים מהצד וגר בבית זונות, ברח לאוסטריה, כתב מילים לאופרות הכי מפורסמות, ואז הקיסר מת והוא נשאר בלי עבודה ועבר ללונדון, שם נהיה בעל מכולת ומורה לאיטלקית, עשה עוד ארבעה ילדים ופשט את הרגל וברח לארצות הברית, שם הפך לפרופסור לספרות איטלקית, פתח חנות ספרים, ובגיל 84 ייסד את האופרה של ניו יורק, שאומנם פשטה רגל אחרי שנתיים אבל הייתה הבסיס למטרופוליטן אופרה של היום - בשלב זה, יואב בילה שעות אובססיביות בגוגל בחיפוש אחרי אנשים שהתחילו מחדש. אמא שלו כל כך שמחה שחזר (ועוד בא לגור איתה), שני אחיו קנו את הבולשיט על כמה שנמאס מאמריקה, שזה מקום בלי ערכים, “כסף היה לי כמו זבל אבל הנשמה מתה", וגם “אני רוצה להכיר מישהי רצינית, הגיע הגיל, ובחורות אמריקאיות - הייתה לי חברה בניו יורק, בלונדה כוסית חבל על הזמן, אבל כל החיים שלה זה בילויים וכסף, כסף ובילויים - כמה אפשר?".


וכך הגיע ערב ראש השנה, והוא לבש חולצה לבנה מגוהצת שבחיים לא היה נוגע בה בניו יורק, והגיע לבית הכנסת. שם הם היו כולם; כאילו רק אתמול עזב אותם. טופחים על שכמו, נותנים לו כבוד כי היי, אמריקה וזה, ורק אז הבחין שאלי אהרון איננו. אלי, שהיה חברו הטוב ביותר בתיכון, ואז נהיה ריב ענק על בחורה ממש לפני הצבא. עם השנים הבחורה נעלמה, ואיתה הסיבה לריב, אבל מה שנשבר מעולם לא תוקן, אם כי עכשיו, יואב אדרי אמר לעצמו, זו בדיוק ההזדמנות לעשות את זה. אבל אלי אהרון לא היה שם. כולם חשבו שזה מוזר.

במוצאי החג הוא הרים לו טלפון. דיברו. אלי אמר שהכל בסדר, סתם לא התחשק לו ללכת לבית כנסת. וסתם הילדים הציקו שניסע לבקר את אמא של אשתי. וסתם וסתם וסתם. יואב הרגיש שמשהו לא בסדר. ואמר לו: בוא נשתה משהו, עכשיו. בוא, שים עליך איזה בגד, תגיד איפה ואני מגיע.

הם נפגשו בבר אפלולי ומסריח מבצל שפעם, כשהיו צעירים, נהגו לשבת שם לפחות פעמיים בשבוע. בעל הבית היה אז אחד גבוה עם שיער מאפיר שרב עם כל ספקי הבירה בארץ, כי חתך וקיצר את הצינורות שלהם בעצמו כדי שהבירה תצא קרה יותר, אבל מאז עברו שנים, המקום החליף בעלים אינספור פעמים, וכשהם נכנסו ראו שם בקושי שלושה אנשים, אחד מהם עם כלב דני ענק, ואחרי שהתרגלו לחושך הבחינו באישה זקנה יושבת בפינה ומקלפת ערימות של בצל.
הם התיישבו. אלי אמר: “לא היה לי אומץ להגיע לבית כנסת".
“למה?".
“כי...".
והוא לא הצליח להשלים את המשפט עד שהגיעה הבירה, וגם אז הוא נזקק לארבע לגימות גדולות עד שפתח את הפה:
“הכנסתי מישהי להריון", אמר.
“אוקיי...".
“והיא...", התחיל, ואז לגם עוד לגימה גדולה ונד בראשו.
“היא מה?".
“היא איימה לבוא ולעשות לי בלגנים באמצע הבית כנסת. בראש השנה. בגלל זה לא באתי".
“וזה רציני?", שאל יואב. “בינך ובינה?".
“איזה רציני", אמר אלי, “בקושי מכיר אותה. הייתי באיזה פגישה בלובי של הילטון, הפגישה נגמרה, כולם מתפזרים, וראיתי שהיא מסתכלת עלי ככה אז התחלנו לדבר, ככה שתינו משהו, ופתאום היא אומרת: רוצה לקחת חדר?".
יואב אמר: “וואלה".
“וואלה. מאז הזדיינו... אולי... שלוש פעמים. שלוש וחצי".
“ומה היא רוצה עכשיו?", אמר יואב.
“כסף", אמר אלי ושתה עוד שלוק ענקי מהבירה. “כסף היא רוצה. הרבה. ואין לי".
יואב הביט בו. ואמר לעצמו: רצית לתקן? תתקן. ולאלי אמר: “תכל'ס, תגיד לי, מה הבוטום ליין שלך?".

2


למחרת היה כבר בדירתה של הבחורה. קראו לה אושרית, היא גרה עם אחיה, ומה שיותר מפתיע: היו לה גם שני ילדים. אחד מהם קצת מפגר.
“מה הוא שולח אנשים", אמרה אושרית, “אין לו אומץ לבוא לבד? לזיין אותי הוא זיין לבד, עכשיו הוא צריך אנשים?".
יואב נד בראשו כמבין ומזדהה. הוא תכנן את זה. “עזבי, את לא רוצה אותו פה", אמר.

“למה?".

“כי את מלחיצה אותו, והוא יכול להיות בנאדם מאוד אלים", הוא שיקר. “יש לו את הצד הזה, לא רואים את זה בהתחלה, אבל כשזה יוצא... תשמעי, מאמי, קרה לך משהו לא נעים, אני איתך לגמרי, מגיע לך פיצוי ואני אדאג שתקבלי אותו. אבל תשמעי לחבר טוב שמכיר אותו הרבה שנים: כשהוא נלחץ... הוא נהיה בנאדם אחר. הוא פעם הרג בנאדם, בצבא, רק בגלל שדיבר אליו לא יפה".
“הרג בנאדם?".
“ערבי".
“אה", אמרה.
“בכל זאת", אמר בנימה מזהירה.
היא השתתקה וחשבה על האינפורמציה החדשה. ואז אמרה: “חצי מיליון שקל. פלוס ההפלה, כמה שזה יעלה".
יואב הפליט גיחוך קטן. “מי את חושבת שהוא? ביל גייטס? הבנאדם טכנאי מזגנים".
“הוא נפגש עם קבלנים בהילטון!".
“הם קבלנים, והוא טכנאי מזגנים. אין לו. תבדקי עליו. לכי, תבדקי, תראי אם אני משקר".
“ארבע מאות אלף. לא פחות. פלוס ההפלה".
יואב נד בראשו לשלילה. “הבנאדם בקושי משלם שכר דירה. תבדקי".
“אז כמה?".
“חמישים אלף".
“חמישים?!".
“חמישים אלף, עכשיו אני נותן לך ביד. פלוס ההפלה. טייק איט אור ליב איט".
היא הביטה בו. ואז אמרה:
“ליב איט".
“אוקיי", הוא אמר, “אם ככה את רוצה".
“אני אלד את הילד".
“תלדי", אמר. “אם זה מה שאת רוצה. ללדת ילד של בנאדם שלא רוצה אותך, שלא יהיה לו אבא, ולך יהיה עוד תינוק בבית".
היא צחקה.

“רואה את שתי אלה?", אמרה והצביעה על הילדים. אחד מהם שכב על השטיח והתהפנט לטלוויזיה, והשני ישב לידו ובעט בו ברגל. “גם האבאים שלהם לא רצו לשלם. אז הם משלמים במקום זה מזונות לכל החיים. עד גיל 18. זה הרבה יותר מארבע מאות אלף שקל. תעשה חשבון".
ורק אז יואב הבין שהוא מדבר עם מקצוענית. וזה בדיוק מה שאמר לאלי, בטלפון, עשר דקות אחרי שיצא מביתה. יום אחרי זה אלי נעלם.

3


אשתו התקשרה לכל החברים בפאניקה, ולבסוף הגיעה גם ליואב, שלא היה לו מושג לאיפה אלי יכול להיעלם, עד שבלילה נשכב על הספה בבית אמו, השתיק את הטלוויזיה וכיוון את המזגן ישר לפרצוף, ופתאום זה צץ לו: בית ספר שדה עין גדי. שם הם נפגשו בפעם הראשונה, כשהיו ילדים. ומאז אותה פגישה מקרית המשפחות התיידדו, וכל שנה היו חוזרים לשם בקיץ. יואב פתח אינטרנט: יש שם צימרים להשכרה.

למחרת בבוקר נסע לשם. הסתובב בין הצימרים, דפק על דלתות, בדק במזכירות - אף אחד לא הכיר את אלי אהרון. כבר התייאש, אבל אמר לעצמו: אם אני כבר כאן... לבש בגד ים מתחת לבגדים, והתחיל ללכת בשביל המסומן. אחרי שעתיים הגיע למקום המסתור שהוא ואלי נהגו להתחבא בו כשהיו ילדים, לא רחוק ממערת דודים. ושם הוא מצא אותו: עם בקבוק וויסקי חצי ריק מוטל בין רגליו, ולידו חפיסה חדשה לגמרי, עדיין לא פתוחה, של כדורי שינה חזקים במיוחד.

יואב הרים את חפיסת הכדורים, ראה איך קוראים להם ומה הם עושים, וזרק אותה רחוק באוויר. הכדורים נעלמו מעיניו, אולי נחתו על האדמה, אולי במימי המפל השוצף, אין לדעת. אלי לא אמר מילה.

יואב התיישב לידו והרים את בקבוק הוויסקי.
“אם אתה זורק גם את זה אני הורג אותך", אמר אלי.
“מה פתאום", אמר יואב ופתח את הפקק, ולגם ממנו. הוא הציע את הבקבוק הפתוח לאלי.
“מפה לפה? איחס", אמר אלי, ושניהם געו בצחוק, כי נזכרו בילד מוזר מילדותם המשותפת, שהיה מסרב לנגוע בכל מיני חפצים בתואנה שלא מעבירים משהו מפה לפה, גם אם היה מדובר בעיפרון או בכדור. ההגדרה שלו למושג “פה" הייתה מאוד רחבה.
אחרי שצחוקם גווע, אמר יואב: “באמת היית עושה את זה?".
אלי הנהן.
יואב שחרר נשיפה ארוכה ולקח לעצמו עוד לגימה. ומסר לאלי, שהפעם לקח מידו את הבקבוק ולגם גם הוא. הם ישבו כך כמה דקות מול הנחל, עד שיואב אמר: “תשמע".
אלי לא זז.
“תקשיב".
הוא עדיין לא זז.
“ממה אתה הכי מפחד?".
אלי משך בכתפיו. יואב שלף את הטלפון מכיס מכנסיו, ולחץ.
“למי אתה מתקשר?".
קולה של אשתו של אלי עלה בטלפון.
“יואב?".

“כן. מצאתי אותו. אל תדאגי. אבל אני צריך שתקשיבי לי רגע".
אלי ניסה לחטוף לו את הטלפון, אבל יואב קם ולקח שני צעדים הצדה, ואלי היה שיכור מכדי לקום אליו. הוא נשען על האדמה, הביט בעצים הנעים ברוח ובכתמי השמש ביניהם, ואט אט עצם את עיניו. בתחילה שמע את יואב מספר את כל הסיפור, את כל המעשייה כולה, לאשתו, אבל בשלב מסוים הפסיק להקשיב. כשיואב גמר את השיחה וחזר אליו, הוא ראה שחברו נרדם.

הוא ישב איתו שם עד שהשמש התחילה לשקוע, ואז העיר אותו. הם נסחבו עוד שעתיים הליכה עד שהגיעו חזרה למכונית. אלי התמוטט בתוך האוטו, ותוך עשר דקות היו בדרך חזרה לתל אביב.

רק אחרי חצי שעה של נסיעה, אלי אמר: “נו, מה היא אמרה?".
“לא הרבה. הייתה בשוק".
אלי הנהן.
“אבל סיפרתי לה מה הלכת לעשות".
אלי מצמץ. ראשו כאב והייתה לו בחילה. פתח חלון ונתן לרוח לשטוף אותו.
יואב המשיך: “היא אמרה, קודם תביא אותו הביתה בחתיכה אחת, אחר כך נראה".
אלי שתק והביט בחלון הקדמי, בדרך המתפתלת, בחשיכה ההולכת ויורדת. “מחר יום כיפור", אמר.
“כן".
“סוחתק זמנים".
“כן...", אמר יואב. “סוחתק זמנים" היה ביטוי משותף מהצבא שמשמעותו הייתה: הזמן לא עובר, לעזאזל. וגם: הזמן עובר מהר מדי, לעזאזל. וגם: שום דבר לא משנה.
ויואב אמר: “תחשוב, מקסימום, מה יקרה? תתחיל מהתחלה".
אלי לא ענה.

“יהיו לך חיים חדשים. עם אשתך, בלעדיה, לא יודע. יהיה לך ילד חדש. שלך. תינוק. והמפגרת הזאת - תשמע, הוא יצטרך אבא, הילד הזה".
וסיפר לו על ההוא שנהיה קייטלין ג'נר. ועל וולט דיסני. ועל ההוא איך קוראים לו, האיטלקי, שהיה גם יהודי וגם כומר וגם אבא למי־יודע־כמה ילדים לא חוקיים, וגם הקים אופרה וגם פשט רגל. בסוף עשו לו מסע הלוויה מפואר מאין כמוהו שחצי ניו יורק השתתפה בו, אבל איפה הוא קבור אף אחד לא יודע עד היום. נעלם כמו שבא. אם הוא יכול להתחיל מחדש, שוב ושוב ושוב, אז -
אבל עד מהרה קלט שאלי נרדם והוא מדבר לעצמו.