סייד, ספרך תובע הזדהות אינטימית, אי–אפשר לו אחרת. הדבר האנושי הפנימי ביותר, הכאוב ביותר, האמיתי בעירומו, צועק מן הספר שלך, כפי שזעק מספריך הקודמים, אבל בקול רם יותר. נדמה שאפילו עור אינו מכסה על כאבך והוא מדמם לעיני הקורא. אינך מניח בינך לבין הקורא את העיצוב הספרותי. כשאתה מנסה לעשות זאת, עולה על הנייר משהו חלקי, ניסיוני, שפורם את הווילון המעוטר שניסית לפרוש בין סייד קשוע לבין סייד קשוע הסופר.

אני חשה שאנחנו נמצאים בחדר אחד, הספר בינינו על שולחן. עטיפת ספרך היא כתם הצבע היחיד שבחדר, וחללו מלא צער גדול. העצב הקיומי שולט בספר בעוצמה שדורשת התייחסות חברית אל מי שברא את המְסָפֵּר. הטרגיות החורכת, המניעה את מודעותו העצמית של המספר, אינה מאפשרת עמדה אחרת, אלא של קרבה. בחרתי להתייחס לספרך דווקא בערב ראש השנה ליהודים, שבו סואנים באוויר איחולים לזמנים טובים.

הייתי רוצה שבערב ראש השנה לא תהיה שום נימה מלאכותית באוויר. שהערב יהיה פשוט ויפה כמו כל ערב בעונה הזאת. שהחגיגיות היתרה, המזויפת ברוב המקרים המוכרים לי, והפאתוס שלה, יפנו מקום לשלוות המבט הסימפטי שאדם נותן באדם אחר. כן, ככה, בגובה העיניים, דיבור אל האדם הערבי מטירה, שנתקע באמריקה ומקיש על מקלדת באצבעות של סופר. לומר לו: שמעתי אותך. הבנתי אותך. אני מבינה אותך כבר הרבה שנים. אני קוראת את רשימותיך המצוינות בעיתון וצפיתי בסדרות הטלוויזיה המעולות שכתבת, ואני חושבת (ומרגישה) שאתה מתאר במדויק, ובהומור נהדר, את המצב האנושי המסובך של כל אחד, ובמיוחד האחד הערבי - ישראלי.



ברשותך כלים שנחוצים למעבר לכתיבה ספרותית, אבל אתה לא משתהה כדי להשחיז אותם. הפרגון הרחב שאתה זוכה לו בקרב קוראיך (ועורכיך), אולי לא מניח לך לזנוח הרגלי כתיבה שרכשת בטור השבועי, אם כי בספר ויתרת על ההומור העצמי האדיר שלך (למה?). יש בספר קטעים ספרותיים חזקים, אבל הם נותרים קטעים. עצמאיים, מרשימים, שלמים, אבל עדיין חלק מיצירה שחסרות לה רקמות חיבור מעודנות.


נשימת הכתיבה שלך קצרה, וקוצר הנשימה משפיע גם על פיזור נושאי. יש בספר יסודות לשלושה רומנים נפרדים. אחד מהם, המשכנע ביותר, מספר על מות האב. הסיפור האחר, על נישואי המספר, תלוש מדי, מבקש להיות משל, אבל דוחף את הסמלים קדימה כמו כרזות בהפגנה: שמה של אשת המספר, אהובתו הבלתי מושגת, הוא "פלסטין". הסיפור השלישי עוסק במי שמתפרנס מכתיבת סיפורי חיים של אחרים, ובתוכם הוא משלב נוסטלגיה כפרית מילדות בטירה, הלוקה מצדה בפשטנותו של המובן מאליו.

עוד: הפרק העוסק באירוע האלים באום אל־חיראן, מקבע את הסיפור בזמן מסוים, אבל אינו מתחבר אליו תמטית. הוא מוסיף נדבך עובדתי לחוסר הצדק שהמשטרה הישראלית ההיסטרית נוהג בערבים כאז כן עתה, אבל לא ברור מה תפקידו בטקסט. ועוד: מתבקש שהכתב הערבי הציורי, המשולב באחד הפרקים לקראת הסוף, יהיה נוכח יותר בטקסט, כי הוא משמעותי לסיפור, כפי שרצוי היה להשתמש הרבה יותר במופעי הטקסט המחוק, כביכול. הזריעה הספורדית של נתחים בודדים מן הטקסט הזה נראית כחוסר החלטיות. הרי הטקסט המחוק הוא החשוב, השכבה המרפדת הנסתרת, המעניינת, והוא גם מפנה ישירות אל שם הספר!

מעבר להערות האלה נגלית החיוניות התוססת של הספר. קול חי, קול גדול, מדבר מתוכו ומזמן אליו קוראים שאינם מתכחשים לעצב המתמיד הכרוך בחיי הישראלי המודע לעצמו. הרי אצל הערבי הישראלי העצב הזה, שמוזן בסכסוך הפנימי המתמיד, הרסני הרבה יותר מזה של היהודי הישראלי המיוסר. "לעולם לא אהיה לוחם, אבא, ותמיד אתבייש בגלל חוסר האונים", אומר המספר לאביו הגוסס. "הלוואי שיכולתי אחרת, אבל אני פחדן מדי, ואת המלחמה שלי החלפתי בסיפורים". וכך, למספר שלך, שאינו מסוגל לעצב את חייו, לא נותר אלא להיתקע באמריקה ולהתגעגע לטירה שבלב.

רגשי האשמה המעיקים על המספר בעקבות הפלונטר שסידר לעצמו מחייו, אינם פוטרים אותו מאחריות לעצמו ככותב. נדמה שהוא מתמקד כל ימיו בירי מכוון לרגליו. "המשחק נגמר ברובה שלי צמוד לרקתי. אני לא יודע מי האויב, ואיזה דגל מניף הידיד". כל מבקר יכול היה להקל על עצמו בהעתקת פסקאות שבהן המספר שלך מבקר את העצמי הכותב. "דמיינתי את ראש החוג (...) מגחך (...) על הסטודנט הערבי שרוצה להיות אנטון שמאס, ובסוף מזיין בעברית עילגת את המולדת מתחת לדגל כחול–לבן".

אני נהנית מרשימותיך, ומעריכה את האדם היקר שמתחבר מתוכן. בינתיים תורגמו ספריך לשפות רבות ואתה סופר מבוקש במפגשים עם קהל אוניברסלי. מי אני שאומר לך שהרב–מכר שלפני לא מגובש? תמיד אעדיף לקרוא את ה"לא מגובש" שלך, על פני ה"לא מגובש" של רבים מהכותבים הישראלים האחרים. כי מהספרים שלך ניבטת האמת, ובעידן הנוכחי היא אוצר יקר.

שנה טובה, סייד, קח את הזמן הטוב באשר אתה.

"עקוב אחר שינויים", סייד קשוע, כנרת זמורה–ביתן, 208 עמ'