"’מפצח’ נותר ללא שמירה. כל החיילים מרוכזים בבונקר החמ”ל או בתאג”ד... קולות החיילים המצרים נשמעים עתה קרובים וברורים יותר ויותר. ‘איטבח אל־יהוד, איטבח אל־יהוד!’, הם חוזרים וצועקים. ניתן לשמוע את הלמות צעדיהם בתוך התעלות הסמוכות לבונקר. אני מצטמרר, ממשיך כאוטומט לטפל בפצועים, אבל הראש שלי כבר לא שם. נראה לי שסופנו הולך וקרב”.
עתה מצא פלג, הגמלאי הטרי, שעת כושר להשלמת המידע שהיה חסר לו בהיותו קצין צעיר. זאת, לא רק תוך כדי תחקור החיילים דאז במעוז, אלא גם בצלילה לנושא השריון בגזרה שלו, ש”אז לא היה לי מושג לגביו וכיום אפשר לבחון אותי עליו”.
"זאת הייתה שאננות טוטאלית", מספר פלג, "שאננות ויהירות - שתי מילים, שאמורות להיכתב באותיות של קידוש לבנה בכל הנוגע לתקופה ההיא. כי השאננות והיהירות היו בבירור אם כל חטאת. הלקח מכך הוא שצריך להתייחס ברצינות ובלי קיצורי דרך לכל איום ואסור לעגל פינות”.
אכן, כשפלג וחבריו הרופאים עברו בדרך לשירות המילואים שלהם בסיני השתלמות קצרה, ואחד מהם שאל מה יקרה אם למרות הכל המצרים יעזו לחצות את התעלה, הוא נענה שכל אחד במקצועו. “המפגש שלי עם מעוז ‘מפצח’ היה מעניין”, מעיד פלג. “עד אז לא יצא לי להיות על גדות התעלה, גם לא הזדמן לי לחוות תנאים מדבריים. המראה שנגלה לעיני היה מדבר בצד שלנו, ומולנו חיץ מצרי ירוק מלא במטעים. כשהגעתי למעוז, האווירה בו הייתה נינוחה מאוד, אפילו מבודחת, עם קשר של צעקות ושל קללות עם המצרים שבצד השני”.
מכתבים לא שש לשלוח משם. “היינו בטוחים שנגיע הביתה לפניהם, ונפילה בשבי לא הייתה כלולה בתוכניות שלנו”, הוא נזכר. “הקשר היחיד עם הבית היה באמצעות טלפון צבאי חורק של פעם, כשהיינו תלויים בחסדי טלפנית, אם תעביר את השיחה אם לא, בתקווה שלא תתנתק. מי חלם אז על טלפון סלולרי”.
על מה שקדם לאבחון המתקן כותב פלג בספר: “קשה לתאר את רמת החרדה שלי. הדופק שלי מואץ, נשימתי מהירה וזיעה מכסה את מצחי. אני ממש חרד לגורלי ומוצף בתחושה של חוסר אונים לנוכח אמצעי לחימה מאיים ובלתי מוכר זה”.
רגע דרמטי אחר התרחש כשסגן רפי אלדן, מפקד מעוז מפצח, שאל בקשר: “המג”ד עמנואל, לאן אתה נוסע?” כשראה את הטנקים הישראליים, שהיו אמורים לחלץ את חיילי המעוז, פונים אחורה לפי פקודה ומתרחקים.
“זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במלחמה”, הודה כעבור זמן מג”ד 52 בשריון, סא”ל (לימים אלוף) עמנואל סקל. “אני מפקד הגזרה. אני מכיר את כולם אישית, אני האבא שלהם. והנה נתנו לי פקודה: ‘תנתק מגע, צא מטווח הטילים’”.
פלג לא ישכח את סופו של המעוז: “לא הייתה החלטה מסודרת לגבי כניעה. המצרים השליכו רימוני עשן אל תוך פתחי האוורור של הבונקר עד שכמעט נחנקנו מרוב עשן. ניסיתי לעשות משהו כשחילקתי לחיילים משולשי חבישה טבולים במים מתוך עירוי הנוזלים. כשזה לא עזר, פשוט נשפכנו החוצה”.
לדבריו, כאן עבר עליו אחד הרגעים הנוראים ביותר במלחמה. “בעודנו צועדים בתעלות המעוז, חוטפים מכות מקתות הרובים של המצרים שמעלינו, הרגשנו שדרכנו על גופות, מה שרודף אותי עד היום”, הוא מעיד. “אלה היו ששת החיילים הראשונים שיצאו מהבונקר ונרצחו בדם קר. אף לא לרגע חשבתי אז שאלה גופות של החברים שלי”.
עיניהם של פלג וחבריו כוסו, ידיהם נקשרו בחוטי טלפון. כך הם נגררו למשאית שהובילה אותם לכלא עבאסייה בקהיר, שבו עברו עליהם 40 ימי שבי גדושים בעינויי זוועה. בדרך לכלא, כשעברו דרך ריכוזי חיילים מצרים, זוכר פלג שהם צעקו לעבר השבויים הישראלים “אללה אכבר” ואיימו בקתות רוביהם.
לדברי פלג, המצרים לא אפשרו לו לחגוג את השחרור מהשבי. לאחר שבמהלכו נמנע ממנו טיפול רפואי בפציעה בשפתיו, הובא יום אחד לטיפול בבית חולים. לאחר מכן אזקו אותו, כיסו את עיניו והשליכו אותו חזרה לתא, שממנו הוסע עם השבויים האחרים לנמל התעופה של קהיר.
“לא האמנתי שזה קורה לי, שהגענו למטוס”, הוא מספר. “קיוויתי כל הזמן לחופש, אבל לאחר שהמצרים שיקרו לי בכלא שוב ושוב במצח נחושה - כולל הבלוף שחמישה תאים ממני יושב משה דיין ו־13 תאים ממני יושבת גולדה מאיר - כבר לא האמנתי להם לשום דבר. הם הרי יכלו למכור לי כל דבר לאחר שלא היה לי אז שמץ של מושג אשר למה שקרה במלחמה. המצרים אפילו רצו שאאמין להם כי הכוחות המצריים כבר הגיעו לתל אביב”.
כשהגיע עם חבריו לנתב”ג, ציפתה לפלג אכזבה. “הורי קיבלו הוראה להישאר בביתם בפתח תקווה ולא להגיע לשדה התעופה”, הוא נזכר. “הם, עם האופי היקי הדפוק שלהם, צייתו. מה הסיבה לאותה הוראה? הכל הלך עקום. עדיין היו לנו שבויים בסוריה, והיה חשש מפטפוטים מיותרים”.
“שלא יספרו לי סיפורים, שזה לא קשור לשבי שלי”, אומר פלג. “בשבילי אמא שלי היא קורבן של המלחמה. הרי יש מחקרים המצביעים על קשר בין לחץ לבין התפתחות גידולים ממאירים, והוא גורע באופן משמעותי מהיכולת להתמודד איתם. ובקשר אלי הייתה סיבה להילחץ. במלחמה לא הייתה עדות כלשהי שאני חי עד ימים ספורים לפני שחזרתי ממצרים. לא הופעתי בשום צילום של שבויים, והורי היו משוכנעים שבנם מת”.
15 שנה לאחר השבי הגיעו נישואיו של פלג ורעייתו עדנה לקצם. עד שמופיעה בספר המילה “גירושים” אי אפשר לנחש שזה מה שיקרה ביניהם. פלג כותב בחום על גרושתו. “בזמן השבי שלי היא עברה תקופה בלתי אפשרית”, הוא אומר עליה. האם הגירושים נבעו מהשלכות המלחמה ההיא? “אי אפשר לדעת”.
פלג נשוי בשנית ליעל, עורכת דין, שהתלוותה אליו בביקורו במצרים, שאותו עבר ברגשות הומים. “אוקטובר 1989”, הוא כותב בספר. “אני מרגיש צורך לברוח קצת. טראומת הפרידה מעדנה ומבנותי עינתה אותי. הלכתי לאיבוד. יעל ואני החלטנו לנסוע לכמה ימים לחו”ל. לא בהכרח למקום רחוק, אבל העיקר לברוח. 'אולי מצרים?' שאלה יעל בהיסוס מה. 'כן', עניתי מיידית במעט האנרגיה שנשארה לי”.
מוזיאון המלחמה המצרי המפואר, שנפתח זה מקרוב בקהיר, היה עדיין פתוח רק לאח”מים וסגור לקהל הרחב. “למרות זאת, הוזמנו להיכנס וניתן לי אירוח של וי־איי־פי”, מספר פלג. “הביקור במוזיאון החזיר אותי למלחמה 16 שנה אחרי. בסיומו יצאנו עם מונית לסיור בעיר. כששאלתי את הנהג היכן מקום השבי שלי, השיב: ‘מפיש עבאסייה’. מתחם הכלא, שבו כל כך סבלנו, נהרס ובמקומו נבנו בתים אחרים. בביקור שם סגרתי קצה שהיה פתוח אצלי”.
במסגרת הבועה הזאת עשה פלג חיל כרופא נשים ומיילד, שבמשך זמן רב ניהל את חדר הלידה של המרכז הרפואי רבין. הוא מתגורר בדירה נאה בקומה ה־16 של בית דירות צפון תל־אביבי, ואף שניכר בו שחייו מתנהלים בנועם, העבר במלחמה מלווה אותו.
“הפכתי לפסימיסט אולטימטיבי”, הוא מציין. “תמיד הייתי קצת פסימי אבל אני חושב שהמלחמה והשבי החריפו אצלי את התכונה הזאת. היום אני חושב קודם שדברים עלולים להיגמר רע ולא על הסיכוי שהם יסתיימו בצורה טובה. האם זה מצביע עלי כעל פוסט־טראומטי? שיחליטו אחרים. בסיכומו של דבר, אני משוכנע שמלחמה היא אירוע הרבה יותר טראומטי מאשר שבי. אם במלחמה חשים איום קיומי, בשבי יודעים שמתישהו הוא ייגמר וחוזרים ממנו”.
התרעות פיקוד העורף