דוקטור דן פלג, גינקולוג שניהל במשך שנים את חדר הלידה שבמרכז הרפואי רבין, פרסם רק עתה את ספר המלחמה שלו. 44 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים כתב ספר מפוכח, אישי ובאותה מידה חד ורחב מבט. אפשר לאמץ את החיבור הזה כמסמך מייצג לתולדות המלחמה ההיא ולמה שהותירה אחריה. בשילוב מפעים של המהלך האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחת, מפרט פלג את שנתבע מדור של חיילים תמימים, שנקלע לצוהרי שבת–יום–כיפור, 6 באוקטובר, 1973.

פלג, שסיים את לימודי הרפואה שלו בקיץ 1973, נשלח בסתיו של אותה שנה לשירות מילואים כרופא של מעוז “מפצח", על גדת תעלת סואץ. עכשיו הוא מקדיש את ספרו לחיילי המעוז ולמשפחתו. חיילי המעוז, רובם אנשי נח"ל (ושני מכונאים שבאו לתקן זחל"ם), הגיעו היישר מהקיבוצים ולא היה להם ניסיון קרבי.

הם נצרבו בתודעתו הזוכרת של פלג כמו היו משפחה. ימי הקרב המועטים, החל מהרגע שהמצרים חצו את התעלה ותקפו את המוצב, התיכו את החבורה הלא מגובשת שהתקבצה בבונקר המוצב, לקבוצה של נשאי טראומה לשארית חייהם. אלה שנותרו בחיים. הראשונים שיצאו בידיים מורמות מן המוצב נורו בידי המצרים הנלהבים מצעקות “אללה אכבר" שבקעו מגרונותיהם. פלג אינו יכול לשכוח את התחושה ברגליו, כשהגיח מן הבונקר ונאלץ לפסוע על גוויות ההרוגים ששכבו בתעלת היציאה.



הרופא כותב על חיילי המוצב בחמלה עצומה, בהזדהות עמוקה של צער, מתוך קשר נורא שנוצר בין חסרי הישע שהופקרו לחסדי המצרים. בסיפור הזה מובאים כל ההיבטים של המלחמה, כפי שנחוותה במעוז דרומי, שהיה חלק מקו בר–לב. הכותב מתייחס לכל רגע בקרב, ומשלים את תיאורו בעדויות חיילי המעוז, וכך גם בנוגע לכל שלב בשבי המצרי.

אבל הוא אינו מסתפק בסיפור של מוצב אחד שאנשיו החליטו להיכנע, במקום להילחם בקרב חסר תכלית עד טיפת דמם האחרונה. הוא מתייחס למלחמה הכוללת, גם בחזית הסורית, לאופן ההתנהלות של הפיקוד העליון ושל דרגי הפיקוד השונים. הוא מקיף את הסיפור האישי בעדויות ממוסמכות של מי שלקחו חלק בהחלטות הגדולות ובביצוען, ומרחיב בציטוט ניתוחים של מומחים.

לאורך כל העמודים ניכרת מודעותו לכך שסיפורו הפרטי הוא חלק ממכלול עצום של מלחמה אומללה, שכמוה לא נחוותה בישראל עד אז, גם לא מאז. אין בדפים שמץ רחמים עצמיים או רגשנות יתרה, אלא רק פרישה מדייקת של האירועים, תוך התבוננות עצמית ערנית. בני הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים כאירוע מרסק יפגשו בספר את אחִיהם ליגון. בנימה השקולה, במבט הצלול שפלג נותן באירועים, הוא אוסף אליו את כל פגועי המלחמה שחיסלה את נעורינו. בקריאה המרה הזאת התעמקו עמי בני כיתתי הטובים, המסורים והתמימים שלא חזרו. משהו עיקש ולא ממש מבוטא, דיבר מהספר ואמר: איזה בזבוז.

הפיכחון השולט בספר, באופן שבו מתוארת ההתנהלות במוצב לפני הקרב, בזמן הקרב, לעת הכניעה ובשבי, מכתיב כאב שאין לו מרפא. נחרת במיוחד קולו של מפקד המעוז השואל בקשר את מפקד גדוד הטנקים, שהיה אמור להגן על המעוז ולסייע בפינוי אנשיו: “המג"ד עמנואל, לאן אתה נוסע?". זה היה הרגע, שבו קיבל המג"ד פקודה להינתק מהמעוזים. נותרו בהם אנשים מעטים, שלא יכלו לעצור את המוני החיילים המצרים החמושים ומלווים בטנקים.

כל הפאשלות הגדולות והקטנות מפורטות בדפים. זחיחות הדעת שלפני המתקפה, השגיאות ואובדן העצות עם פרוץ הקרבות, תחושת חוסר האונים של הרופא פלג, שלא אומן לטיפול בפציעות קרב קשות או בפגיעות כימיות; ואחר כך השבי הרע, שהותיר פצעים נסתרים בנפש, שלא טופלו וגרמו להתמוטטות רגשית לאחר כמעט 20 שנה.

כל פרק בהתמודדות האישית של פלג הוא פרק בתולדות מלחמת ישראל באוקטובר 73'. אם היה נחוץ כאן עוד מחקר מעמיק על המלחמה ההיא, ד"ר דן פלג כתב אותו. בתמונות שבספר, עם שובו מהשבי, והיום, נראה גבר שנהנה לחייך. אך הצורך שלו לתאר את המלחמה רומז שהצלקות מסרבות להגליד. אם יש בכך נחמה כלשהי, הוא כתב ספר מצוין.

אגדה אירופית
נדמה כי הסיפור הזה נחפר מתוך האדמה העתיקה של אירופה. הרומן "תימהון" של אהרן אפלפלד נקרא כמו סיפור מיתולוגי. אירנה היא גויה צעירה המתגוררת בשכנות לבעלי מכולת יהודים בכפר קטן במזרח אירופה. הכפרייה הנבערת אחוזה בצבת האנטישמיות שהונחלה לה מינקותה.

"תימהון" של אהרן אפלפלד. יח"צ

היא תמהה על העינויים החדשים שנגזרים על שכניה עם בוא הגרמנים. השוטר המקומי יורה ביהודים לתוך הבור שנצטוו לחפור ומכסה את הגוויות באדמה התחוחה. תימהונה של אירנה גדל. רצח היהודים גורם לה להימלט מביתה ומבעלה המענה, ולהפוך לנביאה, למטיפה, למרפאת. ישו היה יהודי בן יהודים, היא מכריזה. האיכרים סוקלים אותה, האיכרות מאכילות אותה ומאזינות לה.

אל תפחדו מרוחות הרפאים של היהודים, היא קוראת. “הם עומדים דמומים ליד החלון ומציעים את סחורתם", מספרת איכרה נפחדת. מוזרוּת שורה על הסיפור המכשף. (כנרת, זמורה–ביתן, 222 עמ')