כל השנה סוכות

אני בן לעם שכמעט נכחד לגמרי כמה פעמים, אזרח לשעבר של מדינה שאבדה כמעט בלי משים. נולדתי לאדוני הארץ בשנות הרהב הגדולות שלהם. 1969, ליתר דיוק. מינקות הובהר לי שאני נצר לדוד המלך, מלח הארץ. אבי יליד ירושלים, בן יחיד לשושלת נשים גדולות שכונו בונות המדינה. לברית המילה שלי הביאו האורחים אינספור אלבומי ניצחון מהמלחמה הגדולה שהייתה שם לפני שנתיים. עד היום, כשאני עוצם את עיניי, אני יכול לראות בנקל את שמותיהם לפי סדר הצבתם על המדף המרכזי בספרייתו של אבי בבית ההוא שם: "מלחמה וניצחון", "שישה ימי תהילה", "מלחמת 100 השעות", "צה"ל בגבורתו", "מקוניטרה לתעלה", "שחרור ירושלים", "הימים הגדולים", "חשופים בצריח" ועוד אינסוף וריאציות על המילים: ניצחון, ירושלים והתעלה.

מי היה מאמין אז בשנות ה־60, ה־70, ה־80 וה־90 של המאה המיותרת ההיא שיום אחד הכל יתפוגג באוויר, ואני אמצא את עצמי עם הילדים שנותרו לי בספק מדינה ספק מקלט, בצפון אמריקה. מתגעגע לשמש החזקה וליתושים שהיו שם. חולם על מקומות שמעולם לא הייתי בהם, אבל אין לילה שהם לא פוקדים את חלומותיי. בית פולין רוז, קבר דוד, אולם הסעודה האחרונה, כנסיית הדורמיציון, שער ציון, משכנות שאננים.

השלג שיורד כאן במשך קרוב לשמונה חודשים מקשה לא רק על הנסיעה בשדרות רוטשילד (במיוחד בקטע שלצד הנהר), אלא גם על הנשימה. אני הרי נולדתי לתוך זיעה גדולה, מרחץ ענק של חום, שרק הים - שגם הוא נעדר מתל אביב של פה - היה מצליח למגר. כמה ביכינו אז את החום הנורא ההוא ולא ידענו את אושרנו. כמה קיטרנו כשהזענו את נשמתנו בשדרות שירדו מהבימה לכיוון דיזנגוף סנטר (פרח לי שמן, לעזאזל, אולי שדרות בן־גוריון?). מי חלם שיבוא יום ונצעד מתיאטרון הבימה למוזיאון ישראל - בסך הכל פחות מקילומטר - ונקפא ממש. קיפאון אמיתי מהסוג שגורם לך לחוש שכפות הרגליים שלך מתנתקות מהגוף, ואתה חייב להיכנס למבואה של המוזיאון ולהפשיר במשך עשר דקות. מינוס עשרים מעלות. אלוהים ישמור.

אם לא הילדים שלי, הייתי עף מפה.

כאילו יש לי לאן.

כן, אני הולך הרבה למוזיאון ישראל. אולי כי הוא מזכיר לי את ירושלים שאהבתי. החופשית, החילונית, שוחרת הדעת. אני שמח שבסוף מיקמו אותו בתל אביב ולא במערב, באזור ירושלים. קשה לי לבוא בקרב יושביה. קשה לי לסלוח להם על האסון שהם הביאו על ראשינו עם היוהרה הצדקנית שלהם. לרוב אני נשאר במבואה של המוזיאון, נשען על הקיר שעשוי חיקוי די מוצלח של אבנים ירושלמיות ומשוחח עם עוד כמה משוגעים כמוני שלא מפסיקים להתגעגע. שם היינו בטח שרים ביחד או בוכים ביחד, כמו בימים שרבין נרצח, אבל פה זו ישראל החדשה. פה כל אחד לבדו. במיוחד כשכל מי שחי פה הוא רק שאריות של מי שהוא היה שם. כאן הרי כולנו מהמוותרים.