הסופר האמריקאי ג'ונתן פראנזן (יליד 1959, אילינוי) התפרנס תקופה מסוימת מכתיבת מאמרים לכתבי עת, ואין ספק שקוראיו נשֹכרו ממצוקתו. לפי מאמריו כאן, פראנזן הוא איש נבון וכן. הוא ניחן באומץ ובהיעדר המבוכה האישית הנחוצה למי שהחליט להיות סופר. האיש מתבונן בביקורתיות בחברה שבקרבה הוא חי ומונה בחריפות את תחלואיה. ואבוי לנו, נגעיה הממאירים דבקו בחברה הישראלית, הסובלת מכבר מאמריקניזציה חסרת מעצורים. המסות היותר מאוחרות שבספר נכתבו בארצות הברית ב–2001. בסתיו 2017 הן צורבות במידת הרלוונטיות שלהן לחברה הישראלית, המכרסמת את קרביה שלה בעודה נאספת אל סוכתה המקושטת.

אך לא רק ההקשרים המקומיים משחקים לטובת אסופת המסות הרעננה הזאת. נוספים לאלה הראייה החודרת של פראנזן, יכולתו המבריקה להתחיל באפיזודה אישית ולהגיח מתוכה אל הכללי והמרתק באותה מידה. הסופר בוחן את עצמו, כפי שהוא בוחן את החברה האמריקאית. עוקצנותו משתלחת בעצמו, כפי שהוא יורה אותה במרואייניו. למשל, במסה מאלפת שכתב אחרי סיור תחקירי במיטב בתי הכלא החדישים של קולורדו.



ההומניזם הטבוע בדנ"א של הכותב הזה מחפש תמיד את השפעותיה הרעילות של המודרניזציה על בני האדם. מפגעי הטכנולוגיה, ובמיוחד הטלוויזיה הטורדת, זוכים אצלו להתייחסויות עגומות במיוחד. הטלוויזיה, לטענתו, הפקיעה דווקא את המרחב הציבורי. הטלוויזיה גזרה על הפרהסיה זיהום מתמיד. מסכי הטלוויזיה באולמות ההמתנה בשדות תעופה מפריעים לו במיוחד. בדעתי עולים מסכי הטלוויזיה המבלבלים את המוח נוכח ספסלי ההמתנה במרפאות קופות החולים הישראליות.

והטלוויזיה הרגה את הרומן. אם אתה סופר - הטלוויזיה הרגה אותך. אבל באחד החיבורים היותר חושפניים בספר, פראנזן מספר איך נכנע ליום צילומים בסנט לואיס, עיר ילדותו, רק מפני שאופרה ווינפרי בחרה בספרו “תיקונים" כספר החודש שלה. בנימת צחוק מר מתאר פראנזן את כל הטייקים שנאלץ לזייף נוכח מצלמתו של מקצוען ציני, בעודו נוהג וחוצה במכוניתו שוב ושוב את גשר הקשתות בואכה העירה. כשחתם על עותקים בחנויות הספרים, הסכים עם כל מי שאמר לו: “נהניתי מהספר שלך, וזה נהדר שאופרה בחרה בו", כפי שהסכים עם כל מי שאמר לו: “נהניתי מהספר שלך, כמה חבל שאופרה בחרה בו". ואז חשש שמא התבלבל בהסכמות שלו ובעיתונים הרציניים כבר מיהרו לכנותו בתארים מתחתית הביוב הסנוב–אינטלקטואלי.

פראנזן מספר על דעיכת אביו ממחלת האלצהיימר, ובתוך כך הוא מסגיר את יחסיהם לאורך השנים באותה תשומת לב שבה הוא חוקר את המידע על המחלה החדשה של האנושות המערבית. תוך כתיבה על עצם הכתיבה (והקריאה) הוא מניח על הנייר את אהבותיו הספרותיות (פּרוּסט, פוקנר, פלאנרי אוקונור). “כקורא אני מתגעגע לימים שיותר סופרים וסופרות התגוררו בערים הגדולות. אני מבכה את הנסיגה אל העצמי ואת שקיעתו של הרומן רחב היריעה מאותה סיבה שאני מבכה את עלייתו: אני חובב גדול של סתירות ושל מגוון כשהם דחוסים לחוויה מסעירה אחת". מוצא חן בעיני מי שמגלה כך את עצמו.

המאמר מרומם הרוח הנ"ל (“למה לטרוח?") מתבסס על מחקר של בלשנית חברתית ואנתרופולוגית, שירלי ברייס הית', ופראנזן מודה שהיא “מי שבבלי דעת עזרה לי יותר מכל אדם אחר לחזור למסלול כסופר". במחקרה מצא ביסוס לכך שהספרות דרושה לקוראיה כדי לעשותם לאנשים טובים יותר, והוא מצטט אותה בחדווה: “ספרות רצינית היא כל מה שפסיכולוגיה פופולרית איננה". ההשקפה הזאת נמהלת בחומרי הבסיס של כל המאמרים כאן, והיא שמצדיקה את בדידותו ההכרחית של הסופר, כמו את בדידותו של הקורא.

"איך להיות לבד", ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: מרינה גרוס לרנר, עם עובד - ספריית אופקים, 214 עמ'

מרחב פעולה
כותרת המשנה של “ארץ חלולה" - “ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל" - חוברת לשם הספר בהצהרה חד–משמעית. הכיבוש הישראלי, שהחל ב–1967, מעולם לא הסתפק בשמירה על ביטחון ישראל וההתנחלויות. ההתנחלויות רבות והולכות, והמגמות הנופיות מניעות פעילות מסיבית בלתי פוסקת.

ספרו של החוקר והאדריכל איל ויצמן, פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית, התפרסם לראשונה באנגלית ב–2007, ויש להניח שמאז גברו הסימוכין בשטח לאקטיביות הלשה אדמה שאינה שייכת למדינת ישראל. מדש הספר: “הארכיטקטורה של מפעל הכיבוש, השליטה וההתיישבות האדיר שכוננה ישראל בשטחים היא תלת–ממדית, מרובדת, גמישה ומגוונת.

"ארץ חלולה, ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל", איל ויצמן. צילום: יח"ץ

על אף חזותה הכאוטית היא מתוכננת להפליא. היא צומחת מבטן האדמה, שם היא יונקת ממאגרי המים התת–קרקעיים, תרה אחר ממצאים ארכיאולוגיים וחופרת מנהרות; היא מעצבת מחדש את פני הקרקע, הורסת ובונה, נתלית בחוקי הקרקע העות'מאניים, מנצלת את הטופוגרפיה הטבעית, משנה אותה בהתאם לצרכיה ואף מייצרת טופוגרפיה מלאכותית חדשה באמצעות מערכת מסועפת של מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות; אך טבעי הוא שבארץ רב–מפלסית (אך חד–סטרית) זו נכבשו גם המרחב האלקטרו–מגנטי המרשת את פני הקרקע באנטנות (שבמהרה עתידות להפוך למאחזים) והמרחב האווירי והחללי השוקק כלי טיס בלתי–מאוישים, מסוקים, מטוסים ולוויינים שמקיימים שגרה מתמדת של שליטה, מעקב ותקיפה".
(מאנגלית: מתן קמינר, בבל, 359 עמ')

ביאליק מהודר
פורמט מתנה חגיגי לנובלה “מאחורי הגדר" של ח.נ. ביאליק. בשטח הפקר, בהיפוך למבוגרים העוינים זה לזה, מתיידד הילד נֹח עם בת גויים אסופית. קרן כץ איירה בסגנון אישי מעודן וסוער, שהשפעה יפנית ניכרת בו.

“מאחורי הגדר" של ח.נ. ביאליק. צילום: יח"צ

"מעבר לירכתי החצר של חנינא–ליפא גנה של שקורפינשטשיכא, מאחורי השכונה היהודית והלאה, שם כעין עולם חשאין בפני עצמו - קרפף שמם ורחב ידיים. הקרפף נתון כולו בתוך מקשאות ומדלעות ומוקף מחיצות מכל צד. מגיעים אליו במשעול צר, בין שתי גדרות, ונכנסים לתוכו בדרך פרצה שבגדרו שלו".
(ידיעות ספרים, 124 עמ')