רבי שלמה קרליבך, שנודע בכינויו “הרבי המרקד”, היה תופעה בלתי שגרתית בהיותו שילוב ייחודי של רב לא ממסדי ושל מוזיקאי חסידי פורה, שככל שסחף המונים בשיריו ובסיפוריו, ההערצה אליו רק הולכת וגוברת בחלוף השנים. מי בעצם היה האיש? מענה מקיף לכך נותן הרב ד”ר נתן אופיר (אופנבכר) בספרו רחב היריעה “הרב שלמה קרליבך - חייו, משנתו והשפעתו”, שבימים אלה ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים.

“הייתי נער בן 16 כשראיתי את רבי שלמה לראשונה שר ומנגן בהתלהבות”, כך פותח אופיר את ספרו. “היה זה בהפגנה למען יהודי רוסיה שהתקיימה מול בניין האו”ם במנהטן בחול המועד סוכות, ב־2 באוקטובר 1969... ביומני רשמתי את התפעלותי מהריקודים ומהאקסטזה שהוסיפה חיות מיוחדת לתפילה באופן שלא ראיתי מימיי”.



אופיר טוען שככל שהוקסם מהאיש - לא הפך בצעירותו ל”חסיד קרליבך”, אך עם השנים ריתקה אותו דמותו עד כדי כתיבת ביוגרפיה עליו - לא רק כשיר הלל שכולו הערצה לאיש, אלא גם תוך כדי הבאת ביקורת עליו בלי הנחות. לדבריו, לצורך העניין ראיין כ־300 איש שהכירו את קרליבך.

מסכת חייו של קרליבך החלה בראשית 1925 בברלין, שם נולדו שלמה ואחיו התאום אלי־חיים לאביהם, הרב ד”ר נפתלי קרליבך. בהיותו בן 6, לאחר שחווה גילויי אנטישמיות ראשונים בבירת גרמניה, עבר עם משפחתו לבאדן, עיר מרחצאות המרפא באוסטריה. “בעיר הזאת נכנס לי עמוק ללב קצב הוואלס”, סיפר והעיד כיצד התלהב במקביל מהניגונים של חסידי צ’ורטקוב ובובוב, יוצאי פולין.

שלמה קרליבך. צילום: חנניה הרמן

“שני חלומות שאפתניים קיננו בי: רציתי להיות הלמדן הגדול בעולם וגם המוזיקאי הגדול”, כתב. “בהיותי בן 8 או 9, קנתה לי אמי כינור, והייתי מוכן להתחיל לנגן. אך אז אמר לי הרבי שלי שעכשיו ממש ריבונו של עולם בוחן אותך, כי אי אפשר לעשות את שניהם. או שאתה לומד תורה או שאתה מנגן בכינור. אז ויתרתי על הכינור”.

ביולי 38’, כארבעה חודשים לפני ליל הבדולח, הצליחה משפחת קרליבך להימלט לקובנה, בירת ליטא, וזמן לא רב לאחר מכן נחלצה גם משם והגיעה לניו יורק כחצי שנה לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה. בגלגוליה בתפוח הגדול היא התמקמה בקראון הייטס, שם התקרבו האחים התאומים לחב”ד, אם כי קרליבך למד בישיבת לייקווד החרדית־ליטאית כתלמידו של הרב אהרן קוטלר.

10 בדצמבר 49’ היה יום גורלי בחייו של קרליבך הצעיר. “אני אוהב ללמוד גמרא, מה כדאי לי לעשות בחיים?” שאל את הריי”צ, הוא האדמו”ר הרב יוסף יצחק שניאורסון, קודמו של הרבי מליובאוויטש בהנהגת חב”ד. זה אמר לו שהעולם זקוק לרבנים שיכולים לשוחח עם אנשים. “אל תחשוב מה אתה אוהב, תתרכז במה שהעולם צריך”, אמר לו, ומאז חייו היו שליחות גדולה אחת.


שלמה קרליבך. צילום:  חנניה הרמן

גלולת ויטמין יהודית
קרליבך, שהוסמך לרבנות ב־54’, יצא לקמפוסים, שם עשה נפשות לתורת חב”ד. הוא גילה שהדרישה לישיבה נפרדת של גברים ונשים איננה תורמת לשליחותו, לא כל שכן האיסור על בנות לשיר בפומבי בפני גברים. כשהעלה זאת בפני הרבי מליובאוויטש, הוא לא דחה את פנייתו באופן מוחלט. רבי שלמה הודה לו, אך בתוך זמן קצר יצא לדרך עצמאית, שבה החל להפיץ את תורת החסידות באמצעות המוזיקה, כמי שהחל להלחין עוד בהיותו אברך בישיבת לייקווד וכשהוא חמוש בגיטרה.

ב־59'־60' הופיעו “הנשמה לך” ו”ברכי נפשי”, שני תקליטיו הראשונים של קרליבך, ובין להיטיהם שפרסמו אותו היו “עוד יישמע” ו”אשא עיניי”. בעקבותיהם קיבל הזמנות להופעות בכל רחבי ארצות הברית, שבהן כלל גם שירי נשמה לועזיים. תקליטו הבא, “פתחו לי שערי צדק”, היה הפעם הראשונה שבה חברת תקליטים אמריקאית גדולה הפיקה אלבום של זמר יהודי דתי שלא היה חזן.

בד בבד קרליבך גילה את ישראל. הוא הגיע הנה לראשונה באוגוסט 59’, ואת כרטיס הטיסה רכש מרווחי תקליטו הראשון. לפני שהתפרסם כאן היה מתיישב בקרן רחוב ומנגן, כשצעירים נאספים סביבו. הופעותיו הבאות היו מאורגנות יותר. אמרגנו, משה חשין, קרא לקהל לבוא לשמוע את “מלך הרוקנרול היהודי” והוסיף “הידוע בכינויו הרב המרקד”. הכינוי, שהמציא חשין, דבק בקרליבך, כשבלחץ הקהל הפך ל”הרבי המרקד”.

שלמה קרליבך. צלם : אמיר מאירי

מרקד על שום מה? כי קרליבך לא הסתפק בשירה של שירים שהלחין ובליווי עצמי בגיטרה. לעולם לא אשכח את הרושם העז שעשתה עלי בנעוריי הופעתו בקולנוע “קסם” ברמת גן, שזה מכבר נהרס והפך לבניין מגורים. רבי שלמה לא חדל לרקד ולקפץ, עד כי דומה היה שהוא מתגרה בכוח המשיכה של כדור הארץ. כשנכחתי בימים אלה בהופעתו הקופצנית של אהרן רזאל, מממשיכי דרכו של קרליבך, לא יכולתי שלא להיזכר בגרסת המקור.

בד בבד השתלב קרליבך בתנועת ילדי הפרחים, כפי שכונו ההיפים, שהפגינו בשנות ה־60 נגד מלחמת וייטנאם והטיפו לשלום, לאחווה ולאהבה חופשית. אופיר מספר בספרו שקרליבך התוודע לראשונה לילדי הפרחים באזור גריניץ’ וילג’ במנהטן והתרועע עם בוב דילן, ג’וני מיטשל ופיט סיגר.

בפסטיבל למוזיקת פולקלור, שנערך בקליפורניה, הוא הגיע לידי הכרה שיש לו שליחות וייעוד לקרב את דור ההיפים שם. “אני מבקש מכם להאמין יחד איתי”, אמר כשעלה להופיע שם. כשהתחיל לשיר את להיטו העוצמתי “עוד אבינו חי”, שאותו חיבר
לקראת עצרת למען יהודי ברית המועצות, אלפי סטודנטים קמו לרקוד איתו. מבלי משים נהיה רבם של ה”היפעלעך” - כפי שכינה את ההיפים – בסן פרנסיסקו.

קרליבך סבר שהחיפושים הרוחניים שהתבטאו במהפכת ההיפים שם היו תוצאה ישירה של הקדושה שחזרה לעולם בזכות נס הניצחון במלחמת ששת הימים. בהשראתו הקימו חסידיו בעיר את “בית אהבה ותפילה”. אגב כך, קשר קרליבך קשרי ידידות עם מנהיגי דתות וכתות שמוצאן היה מהמזרח הרחוק, והיה זה מחזה נדיר למדי לראות רב אורתודוקסי במחיצתם. מאוחר יותר הוא השתתף בבומביי שבהודו בוועידה בינלאומית של ארגון הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית. קרליבך האמין שבדור שלאחר רצח ששת המיליונים בשואה היה כעס נורא נגד ריבונו של עולם. ומה עשה זה? שלח מורים מהמזרח הרחוק, שלא ידעו את שואת אירופה ויכלו ללמד כיצד להתחבר לאלוקים באהבה ובשמחה.

שלמה קרליבך. צלם : אמיר מאירי

בין הנושאים השנויים במחלוקת המובאים בספר נמצאת גם שאלת התייחסותו של קרליבך לסמים. בעוד שהיה מי שסיפר איך שקרליבך עמל קשות כדי לגמול צעירים מסמים, הוא מצוטט בספר כך: “זהו דור הסמים ואם לא מנסים, לא מבינים אותם. כמו למשל שמישהו בדורנו יאמר שלעולם לא ישב במכונית או במטוס. אינך מבין על מה מדובר אם לא התנסית”. קרליבך ראה ביהדות תשובת נגד לכך ודיבר בהומור על “גלולת ויטמין יהודית”.

כמי שהיה כל־כולו נתינה, הרבה פעמים קרליבך לא דאג לעצמו. כך היה רוב ימיו רווק, עד שבליל שבת אחד, באוגוסט 72’, בהיותו בן 47, פגש בכותל המערבי את איילין גליק בת ה־30 מטורונטו והתאהב בה. כעבור יומיים הלחין לכבודה ניגון לפסוק על אשת חיל מספר משלי. כשהחליטו להינשא, הציע לה להחליף את סדר האותיות בשמה ולהיקרא “נעילה”, רמז לנעילת פרק הרווקות הארוך בחייו.

ברם, האושר ביניהם לא האריך ימים. לרבי המרקד לא היה קל להסתגל לחיי נישואים. בעוד שהמשיך בנסיעותיו בעולם, גם למקומות נידחים, זוגתו נותרה לא פעם בודדה. הם הביאו לעולם שתי בנות - נשמה, ממשיכת דרכו המוזיקלית של אביה, ונדרה. לאחר לידת הבת הצעירה דרשה אמה לעבור ממנהטן לטורונטו, קרוב למשפחתה, אך גם שם עדיין חשה שהוא לא מילא את חובתו כאב וכבעל. כמי שלא שמר את כספו, הוא לא היה המפרנס האידיאלי.

כשהחליטו להתגרש ב־80’, הסבירה נעילה: “הבעיה שלי הייתה כיצד לעצור אדם החש חובה עצומה לסייע לעולם כולו, כיצד להכריחו להתיישב במקום אחד... חשבתי שאם נתגרש, זה יעזור לו להבין עד כמה הכרחי לשנות את סדר העדיפויות”. אגב, פרידתם לא הייתה מוחלטת. השניים דיברו לא אחת על כוונתם לשוב ולהינשא, אך פטירתו בטרם עת מנעה זאת.

נתן אופיר צילום פרטי

ואלס עם בגין
קרליבך, שפעל רבות למען יהודי ברית המועצות, נישא על גלי האופוריה של מלחמת ששת הימים. בראיון סיפר ש”אנחנו חייבים לחיות יחד”, ולדבריו הציע לממשלת ישראל להטיס ארצה 5,000 היפים מלוס אנג’לס ומסן פרנסיסקו ולשלוח אותם עם פרחים בידיהם לבתי הערבים עם מסר של אהבה ואחווה. ביקוריו והופעותיו בארץ תכפו. קרליבך ביקר עם כמה מחבורתו במחזמר “שיער” והשתלב שם בכמה ניגונים חסידיים. בין השאר, הופיע עם אריק איינשטיין תחת הכותרת “איש חסיד ואיש פופ”, ובאחד הראיונות שנתן אז הציע להפוך את כיכר דיזנגוף לבית כנסת.

פסטיבל הזמר החסידי תרם להאדרת הפופולריות בארץ של קרליבך. עם הביצוע של “השלושרים”, הוא כבש בסערה את הפסטיבל הראשון בשיר “והאר עינינו”, אבל מאותו פסטיבל סחף את העולם היהודי דווקא השיר שדורג שני, “עושה שלום”, שהלחינה נורית הירש. בסך הכל היו לקרליבך תשעה שירים בפסטיבלים החסידיים, שמהם התפרסמו “חמדת ימים” בביצוע “שובבי ציון” ו”עוד יישמע” בביצוע צמד “רעים”.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הבין קרליבך שמקומו בארץ. אלפים הסתערו על מטוס אחד. מתוכם הועלו קרליבך ורעייתו לתא המיוחד של צוות המטוס. הוא הופיע ללא לאות לפני פצועי צה”ל ושר להם שירים בהשראת המצב, שגרם לו להביע תמיכה בגוש אמונים ולהיות בין העולים לסבסטיה. חסידיו התיישבו במושב מאור מודיעים, בנקודת התיישבות שידעה גלגולים ליד יער בן שמן. זאת, למרות ספקותיו של עוזי נרקיס, המנכ”ל דאז של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית. קרליבך השתדל לשהות מדי קיץ בביתו שם.

בעצרת “אנחנו על המפה”, שנערכה באריאל לקראת בחירות 81’, שר קרליבך את “עם ישראל חי” וביקש מראש הממשלה בגין להצטרף אליו. לתדהמת שומרי ראשו, בגין תפס את ידו של רבי שלמה וחבר אליו בריקוד נלהב. כעבור שנה הצליח לעבור את מחסומי צה”ל ולהיכנס לעיר ימית, שם נתן את ההופעה האחרונה יומיים לפני פינויה. במלחמת לבנון הגיע עד צידון כדי לשמח ולעודד את החיילים.

שלמה קרליבך עם בתו

אגב כך הורע מצבו הבריאותי והוא לקה בהתקפי לב. ברם, קרליבך נשאר קרליבך. הוא קם ממיטתו בבית החולים ויצא לעודד חולים אחרים. למרות מצבו, המשיך להופיע ולהעביר את משנתו בבתי כנסת. בכותל היה קובע בליל שבת מניין מיוחד בפינה הקדמית ליד המחיצה כדי שגם נשים יוכלו לשמוע ולהשתתף. הוא היה רב חדשן, ובין השאר פעל לניהול תפילות בבתי כנסת בליווי גיטרות במועדים שבהם התאפשר הדבר.

באחרית ימיו, בינואר 94’, הוזמן להשתתף במשלחת לכנס יהודי־מוסלמי בקזבלנקה בחסות המלך חסן השני ולציון 800 שנה לרמב”ם. כש”הזמר היהודי” הוזמן לבמה, הוא שר את שירו “ובאו האובדים בארץ אשור” (“והנידחים בארץ מצרים; והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים” מתוך ספר ישעיהו). כשיהודים מהקהל הצטרפו במילה “ירושלים”, הביעו אחדים מהמשלחת מניו יורק חשש מתקלה בינלאומית. רבי שלמה הגיב בנימה אופיינית: “נעבעך, אין להם גאווה יהודית”.

לאחר שבילה את הקיץ האחרון בחייו בישראל, שב קרליבך לניו יורק כדי להוביל את תפילת ראש השנה בבית הכנסת שלו במנהטן, חרף הרעה במצבו הבריאותי. ב־20 באוקטובר 94’ השיב את נשמתו לבורא. דקות אחדות לאחר שזמזם את אחד מניגוניו במטוס מניו יורק למשפחתו בקנדה, לקה בהתקף לב. קרליבך נקבר בהר המנוחות בירושלים ליד קברי הוריו.

שלמה קרליבך בכותל צילום פוטו ק. וייס

הוא הותיר אחריו רבבות מעריצים אבלים. בה־בעת, הרב ד”ר אופיר אינו מסתיר בספר את היות גיבור ספרו איש שנוי במחלוקת, שהממסד הרבני התקשה לעכל אותו. הייתה ביקורת עליו לגבי יחסו הליברלי לנשים, כולל זה שהתיר להן לרקוד עם ספר התורה בשמחת תורה. לא רק שלא שמר נגיעה ולחץ את ידיהן, אלא גם חיבק ונישק עד כדי כך שהוטחו בו טענות, שלא הוכחו, בגין הטרדה מינית. למרות כל זאת, ההערצה אליו עד כדי היווצרות של זרם בחסידות בעקבותיו, הולכת וגוברת עם השנים, כששיריו המלהיבים צולחים את מבחן הזמן.

אני, שזכיתי לראיין אותו בירושלים בראשית שנות ה־90, נוצר בלבי את הרושם העז שהותירה עלי הופעתו בקולנוע “קסם” ברמת גן 30 שנה קודם לכן. אכן, זה לא היה מקסם שווא.