פרולוג
קצת לפני יום הכיפורים בשנת תשנ"ד הגעתי בבוקר לצפת לבית ברחוב י"ב בקריית האומנים. כשג'ני, בעלת הבית פתחה לי את שער הברזל ולעיני נגלתה החצר הפנימית עם הבאר והגפן ועץ הרימון, ידעתי מיד שפה אני אגור. ג'ני אמרה שברגע שראתה אותי עומד בשער פעור עיניים, ידעה שמצאה את הדייר שלה. היא מיד גילתה לי שבמבנה הצמוד לביתי החדש שכן פעם מועדון בשם "השעות הקטנות".

"אתה עוד היית ילד כשכל תל אביב נהרה למועדון הזה שהיה ממש כאן", אמרה ולא ידעה שהייתי ילד מוזר כזה, שידע כל פרט על "השעות הקטנות" המיתולוגי. על דן אלמגור שתרגם שם את שירו של ז'ורז' ברסאנס:

האוהבים הנפגשים בשקט על
הספסל. הספסל.
ומצפצפים על מבטי
העוברים בדרך



צפת. צילום:  אריאל בשור

וכתב את האגדה על הרבי מצפת, ששרה יעל שרז. ועל נעמי שמר שכתבה שם לשייקה לוי הצעיר את:


במשעול בלב שדות
זוג פוסע לבדו.
וידה בתוך ידו
כברכת שלום.

ואת:
כבר חורף הגיע. כבר שלג ירד
כאן בצפת. כאן בצפת. כאן בצפת

ג'ני הפליגה עם הזיכרונות שלה, ואני בלעתי את סיפוריה ורק רציתי לשמוע עוד ועוד. לפנות ערב, אחרי שבין הסיפורים והזיכרונות הצלחנו לסכם גם את תנאי השכירות ומועד הכניסה שלי לבית החלומות, וכשג'ני ליוותה אותי וכשעמדנו שוב ליד שער הברזל, היא הצביעה בידה על הבית ממול ואמרה: "וכאן גר יהושע בר־יוסף".

זה כבר היה יותר מדי. באותו הרגע ידעתי שיש אמת בסיפורים ששמעתי לא פעם מאמא שלי ומאחיה ואחיותיה, הדודים והדודות שלי, על העיר המוזרה והמיוחדת הזו, שהיא קסומה וקשה, ענייה בחומר ועשירה ברוח, שאנשיה חיים את קשיי היום וחווים את פלאות הנסתר. והנה אני, שהגעתי לכאן לפני כמה שעות, עומד לגור מול ביתו של האיש שכתב את הספר שהרבה בזכותו החלטתי לעשות מעשה ולעלות לצפת.

צפת. צילום:  אריאל בשור

תמונה ראשונה
עיר תהפוכות היא צפת. ממש כהרים העוטרים אותה, המשנים גוניהם עשרות מונים בשעה אחת וכרוח השרקנית המרעידה חללה בצליליה ההפכפכניים. רק מקום אחד קבוע ועומד לדורי דורות – בית הקברות שלה, הנראה קטן כל כך ובולע לקרבו המון עם רב ואין הוא גדל כמלוא נימה.
(יהושע בר־יוסף)

הגעתי לצפת שנה אחרי יום הכיפורים תשנ"ג, היום שבו נפטר יהושע בר־יוסף. מצאתי לי בית ברחוב י"ב, שהתברר לי שנמצא מול ביתו. האיש שספרו "עיר קסומה", על שני כרכיו העבים, היה מונח על מדף הספרים בבית הורי מיום שאני זוכר את הבית ואת ארון הספרים שבסלון. אני זוכר שאמא שלי סיפרה לי שהעיר הקסומה היא צפת ושהאיש שכתב את שני הכרכים העבים האלה הוא צפתי. אני לא זוכר שמישהו מבני הבית פתח אי־פעם את אחד משני הכרכים שהיו עומדים שם כמו חדשים, עד שפתחתי אותם אני כעבור שנים.

אבל משהתחלתי לקרוא, לא עזבתי את הספר הזה, והוא לא עזב אותי. הדמויות, המקומות, האירועים והתיאורים לא היו זרים לי. ואני, הרי חוץ מטיול שנתי בכיתה ד', לא ביקרתי בצפת עד אז. לאט־לאט חדרה למוחי ההכרה שרסיסי השיחות ששמעתי מאמי ומבני משפחתה דמו בדיוק למה שקראתי. עד כדי כך היו הדברים זהים, שלפעמים כבר לא יכולתי להבחין אם מה שזכור לי הוא מהספר או מסיפורי המשפחה.

בצפת התהלכו אותם ימים משוגעים רבים. אביונים ומוכי גורל אחרים, שלא ידעו היום מה יאכלו מחר... מאות משפחות חיו את חייהן בייסורי־שאול שלא פסקו מן העריסה עד הקבר. הללו אכלו לשובעה רק בחגיגות המצווה... מעודם לא עלה בידם ללבוש מלבוש שהזמינו אצל חייט, אלא כיסו מערומיהם בבלואי הבגדים שניתנו להם על ידי אותם מאושרים שזכו להחליף מפעם לפעם מלבוש ישן בחדש.... ובין אביונים אלה נמצאו לא מעטים שייסוריהם המתמידים אכלו נפשם והם מצאו גאולתם בטירוף הדעת.

התערבבו אצלי הסיפורים. האם שמעתי פעם את אמי מספרת בלחש איך בגבור עליה רעבונה גנבה פרוסת לחם מילקוט של בת כיתתה, או שהסיפור והמציאות השתלבו זה בזה כמו מחלת הנפש שבה לקתה אמא שלה, היא סבתי הצפתית. "תעלומה ואין קורא לה", כך נקרא החלק השני בטרילוגיה של "עיר קסומה".

צפת צילום: אריאל בשור

אתנחתא
שלושת ילדיו של יהושע בר־יוסף הם אנשי סֵפר. בתו בלהה רובינשטיין תרגמה מיידיש ספרים של יצחק בשביס־זינגר, ובין מאמריה הרבים מופיע גם ה"רעש הגדול בצפת" ברומן "עיר קסומה".

בנו יוסף בר־יוסף הוא מחזאי שזכה בפרס ישראל בתחום התיאטרון. כשהייתי תיכוניסט הלכתי עם כמה חברים לראות הצגה בתיאטרון הקאמרי. החברים לא היו חובבי תיאטרון מי יודע מה, ספק אם גם שמעו את שמו של המחזאי יוסף בר־יוסף, שזה היה בכלל המחזה הראשון שלו שהוצג. הלכנו לראות את "טורא", כך קראו למחזה, בגלל שחקן אחד צעיר. קראו לו יהורם גאון. הערצנו אותו בלהקת הנח"ל ובתרנגולים, אז הלכנו לראות אותו גם בתיאטרון.

מה רבה הייתה האכזבה כשהתברר לנו שהאליל שלנו משחק. כלומר רק משחק. זאת אומרת שהוא לא שר. שזאת הצגה בלי שירים. הוא שיחק יפה מאוד, אין ספק. אבל החברים התלבשו יפה, נסעו לתל אביב, שילמו עבור כרטיסים, הלכו לתיאטרון ובסוף הוא לא שר אף שיר אחד!

צחוק צחוק, אבל ב"טורא" הניח יוסף בר־יוסף ביהורם גאון את זרעיו של קזבלן. הוא שיחק את יעקב, בן למשפחה מעדות המזרח שמתקשה להסתגל לאורח החיים בארץ החדשה.

לכו מפה, לכו! מי ביקש אתם תבואו? מי קרא לכם? היא מתה, שלנו, תנו לנו לבד! כל הזמן אתם דוחפים אותנו בזבל. מספיק! גם משטרה תביאו אלינו, בבית שלנו? אבא שלי, הוא אבא! הוא אומר: נעלה לירושלים! לא רצינו. אבל הוא. אבא אומר. איפה ירושלים? זה ירושלים זה?! אבא שלי חכם, שוחט... פה, ירושלים, נשבר. מתפרנס עלי, מלקט פירורים תחת שולחן של ילדים שלו. תעזבו אותנו, חיים – מתים, תעזבו!
(יוסף בר־יוסף)

צפת. צילום: אריאל בשור

תמונה שנייה
יצחק בר־יוסף, הוא הבן הצעיר של יהושע בר־יוסף. ספריו זיכו אותו בפרסים ותורגמו לשפות רבות. את הקרבה הגדולה לאיש שאני לא מכיר אישית, אני חש אולי בגלל תאריכי הלידה שלנו. יצחק בר־יוסף צעיר ממני בארבע שנים ושלושה ימים בדיוק.

ועל החשבון שלי עם "עיר קסומה". ספר זה שנולד באותה עת שבה אני נולדתי... הציב תחרות קיומית ביני לבינו... אבא לא התלהב מהאפשרות שיהיה מטופל פתאום בתינוק, נוסף לשני ילדיו... אמא לא מילאה את רצונו והתעקשה ללדת אותי, וכמדומה שזו הייתה הפעם הראשונה שעמדה על דעתה מולו... אבא, שממילא כבר רעה בשדות זרים, נטש בכעס את הבית. כאשר נולדתי לא טרח להגיע לבית החולים שבו שכבה אמא. גם לברית המילה הגיע רק לשעה קלה... הציץ בי, והופ – הסתלק בחזרה. לאן? לצפת ול"עיר קסומה" שלו כמובן. מכאן הטינה שלי לספר שהסיט את תשומת לבו של אבא מהדבר הנפלא האמיתי.
(יצחק בר־יוסף)

כשקראתי את כל המאמר של יצחק בר־יוסף, שכותרתו היא "על איזו דרך ייסורים הוא מדבר?", קרה לי דבר מוזר. חזרתי לקרוא שוב את "עיר קסומה" והרגשתי טינה ומשיכה לספר. כאילו נגיעה בנקודה מסוימת כמו שן כואבת, למשל, גורמת לי לעונג ולכאב בו־זמנית.

אוי הוא כישף החשבונות
של יתומים ואלמנות...
בלחשים ומעשה נסים
הכניס הכל לתוך הכיסים
(יהושע בר־יוסף)

צפת. אריאל בשור

תמונה שלישית
נדמה לי שזה היה ביום השנה השני למותו. כתבתי אז במקומון של צפת בשם בדוי. חיים סון, שזה בעצם חיימסון, שם משפחתה של אמי שכל זקני צפת הכירו. הצעתי לקרוא לרחוב שבו התגורר יהושע בר־יוסף על שמו של האיש שהביא את צפת לכל בית שבו קוראים ספרים. הוספתי שאין פה בעצם שינוי מהפכני. שהרי הרחוב שנקרא עתה רחוב י"ב הוא בעצם ראשי התיבות של השם יהושע בר־יוסף.

אביבה אלמנתו, שהייתה אשתו השנייה, יצרה איתי קשר. הפכנו להיות שכנים קרובים. כשאביבה נפטרה כבר לא הייתי בצפת. לשלושים נסעתי עם ילדיה לבית העלמין בצפת. הם מילאו את בקשתה שעל המצבה יצוין שהיא אלמנתו של הסופר יהושע בר־יוסף, אף על פי שלא ששו לעשות את זה.
ועדיין לא מצאו לנכון לקרוא בצפת רחוב על שמו או לפחות על שם ספרו.

פלאשבק (לטור מלפני שבועיים)

"20 באוגוסט 1974, עשרה חודשים מתום מלחמת יום כיפור. המון בני בית השיטה אמרו לי ברבות השנים שזה היה המעמד הכי נורא בחייהם. אני זוכר שאמרו שהעמק היה שחור מאדם. כווולם הגיעו לבית הקברות של בית השיטה. כבר הייתי סטודנט על קביים, ולקחתי טרמפ. ברחתי משם עם חיים גורי. גורי נהג ושאג מבכי כל הדרך. אז אמור לי אתה, אבי רעי, יש נורא מזה?"

זה מה שכתב לי צחקי שריג בעקבות הטור מלפני שבועיים.
לא ידעתי מה עונים.