שחיתות שלטונית ואונס: הנושאים האופנתיים לא מספקים ספרות במיטבה

בריא? מאוד. משעשע? אפילו מצחיק. נוסטלגי? גם. ישראלי? לגמרי. שכונתי? ועוד איך. גברי? ביותר. קטעים מיניים? ככה, בכאילו, אבל בכל זאת, בדיבורים, ולא מהכיוון המשמח של החלק הזה בחיים. ספרותי? לא.

איל חלפון (יליד 1956, נתניה), איש קולנוע בעל קרדיטים, כתב ספר נחמד. יש בו הרבה מן החומרים הנחוצים לכתיבה ספרותית, חוץ מהספרות עצמה. הוא חיבר עלילה מרתקת, שיושבת היטב ברמת העובדות ההיסטוריות וההתמצאות בתחומים מקצועיים שונים. הוא ביסס רצף נרטיבי משכנע, אבל את העניין והמורכבות, כמו גם את המקוריות הנחוצה לכתיבה ספרותית, לא גייס ליצירתו.

הספר נקרא בשטף אחד, ויש להניח שהוא ימצא דרכים פתוחות במיוחד ללִבות בני דורו של חלפון, אך ספק אם יותיר חותם בזיכרון. שלושה מספרים לרומן, והם מוסרים את גרסותיהם להתרחשויות באופן כרונולוגי ותוך שהם משלימים את התמונה הכוללת הנוצרת מדבריהם. הבחירה בלשון דיבור למסירת הדברים, וכשהדוברים צומחים מתוך שכונה של עולים מארצות המזרח, מניחה את הטקסט מראש על סקלה בעייתית.

המרחק בין מונולוגים קולנועיים למונולוגים ספרותיים לא נחצה כאן. אפשר לקחת את הטקסט כפי שהוא ולתת אותו בפי שחקנים, שאחד מהם לפחות ידבר במבטא מזרחי. כפי שהרומן מוגש, הוא יוצר רושם של שורת פיליטונים פולקלוריסטיים המסתמכים על הזיכרון הישראלי הקולקטיבי ועל סטריאוטיפים ישראליים מובנים מאליהם. מכאן נובעות קלות הקריאה והמהירות שבהן אפשר לעמוד במשימה. אבל מה הדבר החדש שנאמר כאן על החברה הישראלית העדתית, חובבת המלחמות, המושחתת, אולי משהו בעיצוב היצירתי יפתיע? למרבית הצער, אין הפתעות בשדה האומנותי.

חלפון בנה את הרומן על שלד של לוח זמנים שמתחיל בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (1967), עבור בכל המצבים המתוחים של השליטה בשטחים שנקראו אז “משוחררים", מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, מלחמת המפרץ וטיליה ועד 2005. הדמות המרכזית, שחר אלפסי, מתחיל את סיפורו כשהוא בן 12.

בת דודתו, לילי בוכמן, מתארחת בביתו בתקופת מלחמת ששת הימים, וגם היא ממוסרי הסיפור. המספר השלישי, סמי לוי, דודו של שחר, מייצג את הגבריות ששכחה את המוסר האנושי בשיכרון הניצחון שתקף את הישראלים ב־1967. באחד מתפקידיו הוא מכהן כסגן המושל בטול־כרם. שלושת אלה, ששניים מהם, לילי וסמי, אינם מצטיינים בשפה גבוהה, ושחר הילד שאינו בעל שפה עשירה, נושאים על כתפיהם את החלפת ההילוכים של הסיפור. הם, אומנם, מתבגרים ומשתנים כפי יכולתם עד סוף הספר, אבל מוגבלות המסירה שלהם אינה מאפשרת עידון או מורכבות.

שני הנושאים האלה מתבלים את הסיפור של חלפון בארומה ביקורתית, שהיום היא כבר בבחינת בון טון. אבל הביקורת המסוימת הזאת על החברה הישראלית כבר קצת עבשה, ובכל מקרה, אין בה די אנרגיה כדי להגביה את הרומן הסימפטי אל מקום שיצירות מכונפות מגיעות אליו.