1. לפני שבוע ויומיים


בסוף היא מתה במילאנו. תמיר לא ידע אם לנסוע או לא. אף אחד לא אמר לו שזה קרה, אבל ראה פוסט של בעלה בפייסבוק, בעמוד שלה, שמדי פעם היה נכנס אליו רק כדי לחטוף בעיטה בקורקבן ולהגיד לעצמו, לא, לא, זה לא היה מצליח, זה לא יכול היה להצליח, טוב עשיתי שברחתי, טוב עשיתי שעזבתי אותה לנפשה, היא מטורפת. זה לא היה מצליח בחיים.


ללוויה לא הספיק להגיע, אבל לשבעה כן. לבעלה קראו אנריקו כהן, והוא היה משהו בהייטק. אנשים שעבדו בהייטק היו, בשביל תמיר, תמיד “משהו בהייטק". 20 שנה במשטרה, תואר שני בקרימינולוגיה, פגש את כל סוגי האנשים שיש בעולם, וזה לא שאנשי הייטק לא אמרו לו בדיוק מה הם עושים - נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. משהו בהייטק.



לקח שבוע חופשה וטס למילאנו. הבית של אנריקו היה בשכונה מרוחקת ושקטה, עתירת עצים ומדרכות רחבות וילדים על אופניים חשמליים. וכשמצא את הבית הקטן במספר 14, נעמד מולו ולא היה מסוגל לזוז. איך יסביר למה הוא פה בכלל? אבל לבסוף אמר לעצמו: אתה כאן כי אהבת אותה כל חייך, ואתה לא צריך להגיד את זה לאף אחד. כנס כבר.

הדלת הייתה פתוחה, כמנהג היהודים בשבעה. בפנים היה אפלולי. עמד לרגע בכניסה. נזכר לפתע בשיעור באוניברסיטה, לפני שנות דור, שבו למדו שניהם, ישבו אחד ליד השנייה, והמרצה היה פרופסור להיסטוריה ושמו מנחם משהו, שדיבר שעה וחצי רצוף ובין השאר אמר שהייתה סיבה לכך שכל הפיראטים הסתובבו עם רטייה על עין אחת: בגלל ההבדל התהומי בין אור היום על הסיפון לבין החשיכה המוחלטת ששררה בבטן האונייה. הרטייה אפשרה להם עין אחת מוכנה תמיד לכל תנאי התאורה -

אישה נמוכה בשמלה סגולה עברה לפתע מולו, ונעצרה ואמרה משהו באיטלקית. הוא הציג את עצמו באנגלית. היא סימנה לו ללכת אחריה, והוא מצא את עצמו בחדר אורחים ענקי, עם שולחן אוכל עצום שהיה מיועד ל־30 איש, מינוס־פלוס. בכל החדר הענקי הזה היו חמישה אנשים בלבד. ישבו בפינה, על ספה ושתי כורסאות,

והביטו בו. נבוך עוד יותר, הוא צעד קדימה. “שלום", אמר באנגלית. “אני חבר של - ", וכאן אמר את שמה בקול רם, בפעם הראשונה זה שנים רבות - “מישראל".

“בבקשה, שב", אמר לו אדם מבוגר ממנו בהרבה. “אנריקו".

“תמיר", הציג את עצמו וישב.

השם לא אמר לבעלה הנוכחי דבר.

אחרי שתיקה קצרה אמר: “אני משתתף מאוד בצערכם".

הם נדו בראשם.

אנריקו אמר: “הכרת אותה טוב?".

לקח לו שנייה, ולבסוף אמר: “לא".

ובזמן שאמר את זה, עוד לפני שהמשיך למשפט הבא, חשב לעצמו: אולי זאת האמת.


2. עשר שנים קודם

הוא חיכה לה עד אחת בלילה, שאז חזרה מהמסעדה, ואיך שחזרה, הריטואל הקבוע: אסור לדבר איתה עד שתשקע בכורסה, תשתה את כוס הטקילה שלה עם הקרח, ואז תשליך את בגדיה ממנה כמעט באלימות (זה תמיד הזכיר לו משפט מספר מדע בדיוני שקרא פעם: “היא התפשטה, נתנה לבגדים לנשור ממנה כמו ילדים מקרוסלה") -

ואז מקלחת, ואז בגדים נקיים, ואז עוד חצי מנה טקילה, ורק אז אפשר לדבר. וכאשר שקעה שוב בכורסה, מקולחת ונקייה בתלבושת הבית שלה, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו עם ציור של ארנבים עם אקדחים, ובלי חזייה, כמובן, שדיה סוף־סוף חופשיים ושוברי לב, לפחות את לבו שלו, משהו שלא חזר להרגיש יותר לעולם, עם אף אישה אחרת -

ורק אז שמה לב שהוא מביט בה בתשומת לב דלוקה. היא אמרה: “מה שלומך?".

והוא אמר: “דיברתי עם דוקטור פרחיה".

והיא הרימה אליו מבט שהיה חצי מיתמם וחצי מוכן לאסון. ואמרה: “כן?".

“כן", אמר.

ואז השתררה שתיקה. ואחרי כמעט דקה ללא מילים, הוא אמר: “אין לך סרטן".

“לא", היא אמרה.

“ולא היה לך אף פעם".

היא בהתה בקיר. ולקחה עוד שלוק מהטקילה.

“איך... למה... אני לא מבין. תסבירי לי. למה אמרת - אנחנו כבר חצי שנה - מה זה היה המייל הזה, שראיתי אז? זייפת את זה?".

היא לא ענתה. הוא חיכה נצח. ובסוף אמר: “אני חושב ש...".

“כן", היא אמרה. “לך".

הוא הנהן. היה מוכן לזה. היה לו כבר תיק גדול, ארוז. קם והלך.


3. חצי שנה קודם

בגינה ליד הבית שלה שיחקו שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת. הילדה שלטה בהם ללא מצרים, והמציאה לכל אחד תפקיד. אמרה לבן האחד: “לך יש כוח־על של קורא מחשבות. תלך לספסל ותשב".

ואחרי שהלך, אמרה לבן השני: “תתחבא מאחורי הנדנדה כאילו הוא לא יודע איפה אתה, והוא ימצא אותך בכוח המחשבה. ואני יהיה הנסיכה ואתם צריכים להציל אותי".

אבל שכחה שהילד שנשלח לספסל לא באמת היה קורא מחשבות, ולא ידע היכן מתחבא הילד השני - מאחורי הנדנדה - ולכן המשחק הזה נתקע משהו, והיא חיכתה לשווא שיצילו אותה. תמיר הגיע לגינה, מזיע, זה היה יולי חם ומהביל, וכבר מרחוק ראה אותה יושבת ובוהה בילדים. היא נראתה ילדה כמותם. הוא צעד לעברה והתיישב.

היא אמרה: “מה קורה?".

הוא אמר: “אני יודע".

היא הביטה בו. ואז השפילה את עיניה. “איך?".

“ראיתי את המייל מדוקטור פרחיה. השארת את המחשב שלך פתוח".

היא לא אמרה דבר. רק דמעה קטנה אחת, שאותה ניגבה במהירות.

“את תהיי בסדר", אמר.

היא הנהנה, שלפה סיגריה והדליקה אותה.

“אני רוצה שתעברי אלי. או שאני אעבור אלייך".

היא הפנתה אליו מבט חד.

“את לא תעבדי כמה חודשים. את לא תרגישי טוב. איך תשלמי שכר דירה?".

“לא עניינך".

“כן ענייני".

“למה זה עניינך? למה?".

“כי אני אוהב אותך", אמר, ורק אחרי שנייה חשב: זה נכון. זה באמת נכון.


4. שנתיים קודם

“חשבתי שאתה לא הולך לדברים כאלה", אמר איזי, שכבר בתיכון היה גבוה אבל עכשיו גם היה שרירי ומלא ביטחון עצמי.

“זה לא אני", אמר תמיר.

“אה, זה האח התאום שלך שהולך למסיבות מחזור!". אמר איזי וצחק מהבדיחה של עצמו. תמיר נזכר איך עוד בנעוריו שנא את הצחוק הזה, אבל אמר לעצמו: אם אתה הולך להיפגש עם אנשים מהתיכון כדי לשנוא אותם שוב מחדש, אולי באמת עדיף שתישאר בבית. ובאמת, מה היה דחוף לו להגיע? זה לא שהיה לו במה להתגאות במיוחד. שמונה שנים במשטרה, ביג דיל. עדיין רווק. עדיין, בעיניהם, אותו מתבודד מוזר. אז הוא התחיל לשתות. אתה לא יכול להסתובב יותר מעשר דקות בכנס המחזור שלך בלי להתחיל לרוקן את הבר. ובעודו מזמין עוד בירה היא נעמדה לפתע לידו.

“תמיר", אמרה.

הוא הביט בה ולא היה מסוגל להוציא מילה. עברו כל כך הרבה שנים מאז היה מאוהב בה עד כלות. חיים שלמים. כולם אמרו שהיא בחו"ל. שהתחתנה עם איזה נדל"ניסט באל־איי. ועכשיו היא פה.

הדבר הראשון שעבר לו במוח: היא לא יפה. היא כבר לא יפה. היה לה שפמפם קטן - תמיד היה לה? היו לה עיניים כבויות - תמיד היו לה? היה כובד מסוים בהליכתה - הוא זכר אותה כיצור הכי קופצני ומרחף שראה מעודו, פיה בדמות אדם. לקח לו רבע שעה עד שהמובן מאליו השיג אותו: היא לא יפה בעיניו, כמובן. כמו שהייתה יפה בעיניו, אז. כלומר, הכל היה חלום. אשליה. הם המשיכו לדבר,

תחקר אותה על כל פרט ופרט בחייה, לא כי היה מעוניין במיוחד, אלא כי נרעש מהעובדה שהוא מסוגל לדבר איתה חופשי, ללא אימת יופיה המשתק. ועד שנגמר הערב היא סיפרה לו דברים שלא סיפרה לאף אחד מעולם, איך אבא שלה הסתכל לה על התחת כשפעם חזרה בשתיים בלילה עם בחור והסתגרה בחדרה; איך אחותה תמיד קינאה בה, והיא אף פעם לא הבינה למה; איך למדה בעל־פה את כל המילים של “נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" של אלתרמן בשביל טקס סיום בית הספר, אבל יום לפני חזרה הדוגמנית הבת זונה של הכיתה מהשעיה שקיבלה בגלל שעישנה חשיש בטיול השנתי, ולקחה לה את התפקיד -

ובסוף הלילה היו שניהם שיכורים והיא תפסה אותו בצווארון החולצה המשובצת שלו, שהוציא מהכביסה במיוחד בשביל כנס המחזור, ואמרה לו בוא, והוא בא - אליה לדירה, ושניהם היו שיכורים והסקס היה פראי וסוער וכמעט ללא רגש או מחשבה, רק שני גופים שמתנגשים זה בזה באלימות, אבל לרגע אחד כשהיה בתוכה, היא הביטה בו לפתע בריכוז והוא הביט בה בחזרה, ולפתע הבין הכל, הכל, ורעד עבר על שניהם ושנייה אחר כך זה עבר וכל מה שהבין נעלם כלא היה, אבל שנים יעברו והוא לא ישכח. ולפעמים יאמר לעצמו: לרגע אחד, הייתי.