ייתכן שמדע הרפואה, המתעקש להאריך את החיים האנושיים, הוא הכוח המניע כותבים לספר על זקנים חביבים. אם מתייחסים לנושא המעיק בקלילות ובהומור, אפשר לרקוח עלילה שתצבור פופולריות בקרב הקוראים הקשישים. קוראים צעירים? הם מעטים מדי. רצוי לפנות אל קהל שהתרגל לקרוא ספרים לפני עידן האינסטוש. לשם כך יש לברוא דמויות של זקנים יוצאי דופן, או לפחות משעשעים, שיודעים גם לקלל ולהתעצבן. עדיף שיהיו מרדניים. שיברחו מהמוסד הסיעודי, מבית האבות, מהילדים שלהם, מבית החולים, שיפֵרו חוקים בדרך.
יותר משזהו מסע בריחה, זהו מסע פרידה מאמריקה, ומסע חתירה אל יעד שגיבוריו מעצבים אותו. השניים חוצים בקרוואן הישן שלהם את היבשת, צופים לאורך תוואי כביש 66 בהריסות אמריקה מלאת התקוות. עיירות נטושות, חורבות של תחנות דלק וחנויות, נופי מדבר יבש, צמחייה שקמלה. המוות נוסע איתם לאורך הדרך באמצעות מה שנשקף בחלונות הבית על גלגלים. אך אלה, קשישה חדת לשון, מחפשת ומוצאת כמעט בכל יום את רגעי הנחת הזוגית.
השם המקורי של הספר, “The Leisure Seeker", “המבקשת תענוגות–פנאי", מצביע על אישיותה של הגברת הקשישה. היא מאוהבת בפרטים הקטנים של החיים, בארוחת פיקניק עם ג'ון שלה, ההולך ונעלם בנבכי מחלתו. הסיפור מבקש לבסס את האמון בערכים נושנים, כמו זוגיות רבת שנים, משפחה, זיכרונות טובים, אמריקה נוסטלגית של שנות ה־50, כל מה שאישה כמו אלה עשויה למצוא בו ניחומים כשכאבי הסרטן שלה גוברים. לאחר צפייה במראֶה השקיעות בחנויונים השונים, השניים מתבוננים בשקופיות מטיולי עבר. זיכרונו של ג'ון ניצת נוכח השקופיות ולבה של אלה מתרחב.
זדוריאן מתעתע. הוא אינו מסתיר מקוראיו את החרא של החיים בגיל הזה, עם המחלות האלה. כשזוג מקרטע כזה יוצא לנסיעה ממזרח למערב, אי אפשר להתעלם מהרגעים הקשים. הוא מרטיב במיטה, היא, חלשה וכאובה, צריכה להחליף לו, כפי שהיא צריכה להזכיר לו שהיא אשתו. הסופר מבצע את חלקו בעסקת הקריאה עם כל כדור כחול שאלה משחילה לגרונה.
במובן זה אי אפשר לטעון כלפיו שהסיפור שלו לא משכנע. מה שגורם לספקות הוא דווקא הנימה הקלילה, ההומור טוב הלב של הדמות המספרת, עטיפות מתקתקות לגלולה מרה מכל. הקלילות של ההגשה מאפשרת קריאה מהירה והנאה רגעית בצדה. גם הרעיונות הנכונים מיושמים היטב: ההקבלה בין גוויעתו של הסְפַר האמריקאי לבין גסיסת בני הזוג, הכיעור הענקי של המונומנטים המסחריים המתפרצים מן הנוף האמריקאי כמקביל לסרטן הגדל בגופה של אלה.
יותר מכל, זהו תסריט מצוין לסרט שמתקרב אלינו בכיכובם של הלן מירן ודונלד סתרלנד. הבמאי הוא איטלקי דווקא, פאולו וירזי, ועל כן יש לקוות שבקולנוע נחווה משהו משמעותי יותר מתמהיל אמריקאי של עצב ושמחה במינון מבדר.
“אלה היו השמים", ספרו של סרחיו ביסיו (1956), הוא סיפור שיופיו מדבר בצורה ובתוכן. פתיחתו כה בוטה, עד שקשה לנחש איזה רוך יגלוש ויעטוף אחר כך את הוויית המסופר. מדובר בזוג נשוי ואוהב, צירוף לא מובן מאליו. טראומה הדדית מולידה אצלם טקטיקה זהירה מדי, שעלולה לאכל את יחסיהם. ביסיו, סופר ארגנטינאי (וגם תסריטאי ומוזיקאי), מעביר את בני הזוג ואת הקורא תהליך היטהרות כאוב. ההבנה הרגישה ללב האנושי שוזרת חוט זהב מעודן לאורך כל הסיפור המובא מפיו של הגבר. קול אומנותי מדויק ומעורר אמון עולה מן הרומן הזה.
הקורא נאסף אל בין בני הזוג וחווה עמם את מצוקת האינטימיות ההרמטית בהיקרעה לפתע. הדרך לאיחוי מכמירת לב. לאהבה, שאין מקשקשים על אודותיה אלא מתמקדים בעיצוב עוצמת תחושתה, יש כאן תפקיד נפלא. לא רק הרגש שבין גבר לאשתו, אלא גם האהבה המרעידה אל הילד שלך. “שכבתי לצדו כשאני תופס את מקומה של ורה במיטה וחיבקתי אותו כפי שרק אני יכולתי לחבק אותו", מספר האב.
ב"ארוחת ערב עם אדוארד" מגישה איזבל וינסנט (1956, קנדה) עוד זקן מקסים. הסיפור מתרחש בניו יורק, זמן קצר אחרי שהגבר התאלמן. המספרת היא חברתה של בתו המודאגת. אדוארד אוהב החיים, המשכיל, אנין הטעם בכל המובנים, דועך אחרי פטירת אשתו האהובה, שעמה חלק 69 שנות זוגיות. המספרת מתגייסת לעודד את רוחו, והוא מתחיל לבשל למענה ארוחות גורמה. רומן קל לעיכול, שופע מתכונים ליודעי חך, שיחות תרבותיות ועצב נוגה לסיום.
התרעות פיקוד העורף