בית האבן העתיק פתח בי רעב גדול ממני. מדרגות אבן כבדות, מלאות זמן, הוליכו בפיתולים צרים אל חדרי השינה. מעלה המדרגות לווה בגומחות קטנות שחיבקו ספרים. לצד הספרים נחו חפצים קטנים. ארנבים ועכברים זעירים מחרסינה, ספלונים מאוירים בפרחים ובציפורים, כלי מטבח מתקופות אטיות משלנו.
החלונות הנדיבים הציעו אחו ירוק אין קץ וכבשים אחדות נעו בו, ראשיהן הרגועים מושפלים אל העשב. הזמן קיבל ממדים ארכניים, גמישים, הכל היה אפשרי.

הבית נשם לאטו, נושא בעדינות מכובדת את המסורת הבריטית הכפרית. הספרים, חלק אינטגרלי מן הבית וממאות שנותיו, הציעו בצנעה שפע מצהיל ומייאש.
העברתי יד על פני שדרותיהם, כאילו יכולתי לחפון את כל המילים כחיישן אלקטרומגנטי. רומנים ממיטב הספרות הבריטית, מדריכי ציפורים וצמחים, ספרי מסע, מתח, ילדים. היה עלי להסתפק במועט.



שלפתי ספר לא עבה, עשרה סיפורים קצרים של ד.ה. לורנס (Ten Short Stories", New Longman Literature, 1999") על ילדותו ונעוריו ועל חיות מחמד. בין השורות נספגו מילים בדיו נוזלית. העמוד הראשון נשא חתימה ניסיונית בכתב יד צעיר: וויליאם פלטשר. הספר השתייך לתיכוניסט הבכור בבית שבכפר מֶרְשָאם. וויליאם, פנים עדינים וחיישניים, כפי שנראה בתצלום על קיר חדר האוכל, מתגורר עתה בצפון האי, הרחק מהבית שבקנט. הוא מתופף בלהקת רוק ביורקשייר.

ספרי הוצאת תשע נשמות

בלילה פתחתי את סיפורי לורנס, שמגע נערי נותר בדפיהם, וקראתי על “אדולף" הארנב. היצור הזעיר הובא לילדי הבית במעילו של האב, כשחזר דרך השדות ממשמרת לילה במכרה. הילדים החביאו את הארנבון במיטותיהם, והוא בגר להיות שליט משחית של הבית, עד שהושב אל פראות העשב שלצד הדרך. לפני שנרדמתי קראתי גם על הכלב “רקס", שהביא דוד גס רוח בעודו גור, וכשגדל נלקח באכזריות מן הילדים שבורי הלב.

מחוץ לחלונות שרה אז כבר לילה רך, ומתוכו ניכרו מתארי בתי החווה, שקירותיהם הדיפו אור כמוס, או צליל נלחש. לרגע תלוש מאיומו של הזמן, דימיתי שאספיק לקרוא את כל הספרים שבבית, ואף ללטף את כל הכבשים באחו שהשתרע בחוץ כהה, רוחש חיים ענווים מרובים.

בבית המתין לשובי ספרו של תומס וולף “אין דלת" (מאנגלית: לי עברון, תשע נשמות, 102 עמ'), שהציע הזדהות שלמה. וולף, מגדולי הסופרים האמריקאים של המאה ה־20 (1900־1938), מת צעיר מדי, אך הספיק להשאיר רומנים גדולים (“הבט הביתה, מלאך") וסיפורים קצרים. בנובלה שלפנינו הוא יוצק תחושות ורגש למילים שחותרות אל המשמעות שבנבכי החוויה. “אהבתי את החיים כל כך, רעבתי וצמאתי להם עד טירוף, הרעב שחשתי היה ממשי כל כך, אכזרי וגופני כל כך, עד שרציתי לטרוף את האדמה ואת כל האנשים שעל פניה.

ספרי הוצאת תשע נשמות

“בקולג' הייתי משוטט בלילות, משחר לטרף בין מדפי הספרייה הגדולה, שולף ספרים מן המדפים וקורא בהם כאחוז תזזית. המחשבה על המדפים עמוסי הספרים הטריפה את דעתי; ככל שקראתי כך נדמה לי שאני יודע פחות; ככל שהרביתי בקריאה כך גדל בעיני מספרם העצום, הרב־מספור, של הספרים שלא אקרא לעולם. (...) ואולם כל אורגיית הספרים המופלאה הזאת לא הביאה לי כל נחמה, שלווה או בינת שכל ולב. במקום זה גברו להטי וייאושי ככל שניזונו, רעבוני גדל והתעצם ככל שאכל".

“בעיצומו של בולמוס קריאה פראי בספרייה הענקית", הוא מוסיף ופורט את הלך הנפש המטלטל, “הייתה המחשבה על הרחובות שבחוץ ועל העיר הענקית שסביבי מפלחת את גופי כמו חרב. נדמה לי כעת שכל רגע שאני שוהה בין הספרים הוא רגע מבוזבז - שברגע זה מתרחש ברחובות משהו יקר מפז, שאין שני לו, ושאם רק אוכל להגיע אליו בזמן ולראות אותו אצליח איכשהו להטמיע בי את ידיעת הדבר כולו (...) והייתי רץ החוצה לרחובות למצוא את הדבר (...)".

הוא מכין רשימות של מה שיעשה ויחוש ויקרא ויראה וייסע: “ורגע אחד הייתי מצחקק, מדושן עונג מעל רשימותי האדירות כמו קמצן המתענג על דינריו, אך לא חלף רגע וכבר גנחתי מייאוש מר וחבטתי על הקיר בראשי וזכרתי את הכמות המכרעת של כל מה שלא ראיתי ולא עשיתי, כל מה שלא ידעתי".

ספרי הוצאת תשע נשמות

הוצאת תשע נשמות עם סמל החתול הפוסע מעדנות כבר זכתה כאן להתייחסויות אוהדות. ספריה מהדהדים את הביקוש אחר איכות בשוק הספרים המקומי. העורך והמו"ל, אוריאל קון, שולח אל החנויות צרורות מעודנים של יצירות עילית מתורגמות. הוא חושף יצירה נשכחת של שטפן צוויג “מרד המציאות" (מגרמנית: הראל קין, 78 עמ'), או מגלה לקהל המקומי את סרחיו ביסיו, סופר ארגנטיני נפלא.

ב"עשרה ימים ברֶה" (מספרדית: ארז וולק, 109 עמ') הסופר מתבונן בזוג צעיר המגיע לירח דבש באי תיירותי. דקות ההבחנה של ביסיו היא קרן רנטגן לנפשות הבעל הטרי המבוהל ואשתו חובבת החיים כפשוטם. כל אירוע שגרתי הופך בחופשה לתפנית דרמטית, שבעיצומה בוחן הבעל את רגשותיו והאישה מניחה לו למצוא את האיזון לפי דרכו. נובלה רבת יופי מוצק ופשוט.

על השולחן נותרו בציפייה להתייחסות “מאישה לשועלה" של דיויד גארנט, ו"תספורת והרפתקאות אחרות" מאת רינג לרדנר. תומס וולף מתאר את הרגשתי במדויק, נוכח הספרים שלא קראתי. התיאבון שלי עצום, ושעון החורף כבר נוהם בחדרים.