התחנה המרכזית: רוני סומק (66), משורר וסופר

בתי קולנוע
“שלושה בתי קולנוע הקיפו את שכונת ילדותי, נווה משכן בתל אביב: קולנוע מור בשיכון דן, קולנוע תל אור בתל ברוך וקולנוע רם ברמת החייל. סרט, בהצגה יומית, עלה 52 וחצי גרוש. אני זוכר את המחיר מכיוון שהוא היה שווה שבע נסיעות באוטובוס, ולא פעם כשרצינו להוסיף עוד יומית ליומית השבועית שההורים מימנו, מצאנו את עצמנו הולכים לבית הספר ברגל. המרחק בין השכונה לבית הספר בצהלה היה כשעה, והוא הושקע בשעות טרזן. מדויק יותר: בשעות ג'וני וייסמילר. וייסמילר היה החלום השרירי שלנו, ובתי הקולנוע היו הטרמינל שממנו המריאו מטוסי הדמיון. בטיסות האלה לא הידקנו אף פעם חגורות".

רוני סומק. צלם : רונן ללנה, יח"צ

“בכלל, בתי הקולנוע היו פעם נקודות ציון. המגרש של מכבי היה ליד קולנוע אוריון (שהיה מאוחר יותר קולנוע אורלי), כיכר דיזנגוף העגולה הייתה חנות הפיצוחים של קולנוע אסתר, קולנוע ארמון דוד היה נקודת המפגש בדרך אל הים, וקולנוע שדרות היה בית קטן בלב הערבה הרוטשילדית".



“חלפו שנים מאז. בתי הקולנוע נהרסו. וייסמילר הזקן השתגע ואושפז בבית אבות שבו המשיך לשאוג את שאגותיו. בינואר 84’ הוא מת. את ההודעה על מותו שמעתי ברווח שבין המחנה הצבאי בית ליד למועדון ה'פינגווין' בתל אביב, ברווח שבין הטנק לפאנק”.

יונה וולך
"את יונה וולך הכרתי בבית תה תל־אביבי. היא לא נולדה מהים, אבל הכירה היטב את הסערה, ובכל זאת אף לווייתן לא שחה בים האהבה שלנו. באותו לילה היא נתנה לי עותק של 'דברים' וכתבה 'בהבשלת הפרי והגשמת הארוס'. אם אני צריך חמש שורות לכרטיס הביקור שלה, הרי שקל להעתיק אותן מהשיר הבא: "דובה גריזילית גידלה אותי/ חלב כוכבים היה מזוני העיקרי/ הדבר הראשון שראיתי/ בימי חיי כוונתי שאני זוכר/ היה אני איך אוכל לשכוח". ובאמת איך אפשר לשכוח".

יונה וולך. צלם : ראובן קסטרו

גמגום
"ברווח שבין גיל 9 ל־10 הייתי ילד מגמגם. השיר הזה הוא ה'נקמה' שלי".

נקמת הילד המגמגם
הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי
בַּפֶּה,
לְזֵכֶר גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת
מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת
בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.
חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת
בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,
לִקְרֹע אֶת אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת
צַעֲצוּעֵי הָאָלֶף־בֵּית.
הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת, שֶׁגַּם משֶׁה
גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.
הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה
לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה
כְּדֵי לְהַבְעִיר לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,
אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.

המורה לאמנות רפי לביא
“הכרתי אותו בכיתה ט’. על הספסלים בתיכון ‘השרון’ ישבו בעיקר בנים של גנרלים מנווה מגן ובנים של טוראים משכונת מורשה. אני הייתי מצבא אחר, נווה משכן, שכונה תל־אביבית של מפוני מעברות. מי שמחפש קיפוח, שיעבור לסיפור אחר. בני הגנרלים לא התגנדרו בדרגות המשפחתיות, והעוני של הטוראים היה סמוי מן העין. רפי לביא לימד אותנו אמנות. הוא הצמיד תמונות באטב לגב כיסא שעמד על שולחן המורה, וקולו שתל חיים באפולו קטוע יד; הוא הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים; וצייר למונה ליזה משקפי שמש מעל השפם שהניח שם מרסל דושאן".

"הוא הסביר לנו שגורדון אינו רק משורר בעל חזון לאומי, אלא גם רחוב שבו ממוקמות הגלריות שצריך לבקר בהן מדי פעם. הוא דיבר בכבוד רב על 'החיפושיות’ בימים שבהם רוב ה’מבוגרים’ שלחו אותם להסתפר".

 רפי לביא. צלם : יוסי אלוני

“בסוף כיתה י’ עליתי כיתה, אבל לא בבית ספרנו. חוץ מאמנות וספורט, התעודה שלי הייתה מנוקדת בשליליים. ג’ורג פרקש (המורה לספורט, עולה חדש מהונגריה) אמר שיש לי עתיד בכדורסל, ורפי אמר ‘אנחנו עוד ניפגש’. לא כתבתי אז מילה. לא ידעתי שבעוד זמן קצר אגור בתוך שורות קצרות ומנוקדות".

“אחרי שנים, כשבאתי אליו לבקש שיצייר את עטיפת ספרי ‘אספלט’, רציתי להגיד לו ‘תודה, המורה’. בסופו של דבר ויתרתי על המילה ‘המורה’. זכרתי שבימי בית הספר, הוא נזף במי שמתוך הרגל קרא לו כך. ‘מה רע בשם רפי?’ הוא שאל, ואנחנו, אסירי התלבושת האחידה, ידענו כבר אז שיש עוני המותר רק לעשירים”.

עבודה עם חבורות רחוב
"בשנה האחרונה של השירות הצבאי הייתי מדריך חבורות רחוב בבית שמש. לא האמנתי עד אז שבאמת אפשר לגדול בלי 'אמא לב אטום' של פינק פלויד, או לנהל במשך לילה שלם ויכוח על ההבדל שבין תא המעצר במגרש הרוסים לזה שבתחנת המשטרה בעיירה. מהנערים האלה למדתי שסכין הוא קודם כל סכין, ורק אחר כך מטאפורה למילה 'סכין'".

רוני סומק. צלם : אלוני מור

חתונה
"בינואר 1985 התחתנתי בבית הכנסת הגדול בתל אביב עם ליאורה. 30 שנה לאחר מכן כתבתי את השיר הבא".
חתונה
בַּפֶּה שֶׁל מְנַפְּחֵי הַזְּכוּכִיּוֹת
טָמוּן סוֹד הַכּוֹס
שֶׁשָּׁבַרְתִּי מִתַּחַת לַחֻפָּה.
כְּדֵי לְאַחוֹת אֶת הַשְּׁבָרִים
נִבְרְאוּ הַחִבּוּקִים.

שירלי
"די בנאלי להגיד את זה, אבל אני חייב להגיד שהיום המאושר בחיי הוא היום שבו נולדה שירלי. במקום מילים, הנה שיר שכתבתי בחודש הראשון לחייה".

שיר לילדה שכבר נולדה
בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ חִמְּמוּ פּוֹעֲלֵי הָאֹשֶׁר
אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם מוּל הָאֵשׁ שֶׁהֻצְּתָה
בְּגַפְרוּר חַיַּיִךְ.
לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי מִתְהַפְּנֵט מִקּוֹל נְשִׁימָתֵךְ
כְּמוֹ הָיְתָה הִבְהוּב מִגְדַּלּוֹר לְמַלָּח שֶׁכִּמְעַט נִטְרַף
בְּשִׁנֵּי הַיָּם.

רוני סומק צלם : אלוני מור

המפגש עם המשורר הסורי אדוניס
"אדוניס הוא מאבות המזון השיריים שלי. בפגישה הראשונה שלנו בפסטיבל שירה בספרד, הוא קרא מול קהל את השיר שלי 'אלג'יר'. ההתרגשות עבדה שעות נוספות. בימי הפסטיבל האחרים אהבתי להרגיש איך האיש שהיה שורות מנוקדות בספר שירה הופך לידיד".

שלום לאדוניס המלך
אַתָּה שׁוֹאֵל: "מַהִי מֶטָפוֹרָה?"
וְעוֹנֶה: "כְּנָפַיִם מְרַפְרְפוֹת
בְּלִבְבוֹת מִלִּים",
וַאֲנִי נִזְכָּר בִּכְנַף יָדְךָ הַנּוֹחֶתֶת עַל הַכָּתֵף הַמַּמָּשִׁית שֶׁל בִּתִּי
בְּעִיר קָטָלַאנִית רֵיקָה מִצִּפּוֹרִים.
הִיא הִתְנַצְּלָה שֶׁהָעֲרָבִית שֶׁלָּהּ הִיא תּוֹצֶרֶת
מְגַמַּת מִזְרְחָנוּת בְּבֵית הַסֵּפֶר בּוֹ לָמְדָה,
וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָהּ שֶׁהִיא טוֹבָה מִשְּׁאֵרִיּוֹת הַמִּלִּים
תּוֹצֶרֶת בַּגְדָּד שֶׁנֶּחְנְקוּ בְּפִי.
"הִגִּיעַ הַזְּמַן", חִיַּכְתָּ, "שֶׁהַבַּת תְּלַמֵּד
אֶת אָבִיהָ
אֶת שְׂפַת אִמּוֹ".
אִמִּי, אָדוֹנִיס, הִיא שׁוֹמֶרֶת הַיַּעַר בּוֹ שְׁתוּלוֹת
מִלִּים הַמְּחַכּוֹת לִנְבִיטָה.
בִּתִּי נוֹלְדָה מִלֵּב שֶׁחָרַטְתִּי לִכְבוֹד אֲהוּבָתִי
עַל אַחַד הַגְּזָעִים,
וְהַשָּׂפָה הִיא קוֹל צִחְצוּחַ חַרְבוֹת הָרוּחַ
בְּמָה שֶׁנִּשְׁאַר מִבְּלוֹרִיּוֹת הֶעָלִים.

אדוניס Getty images

מפגש עם המשורר הפולנייה ויסלבה שימבורסקה
שיר אהבה לוויסלבה שימבורסקה
"הֵבֵאתָ תְּמוּנָה שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁלְּךָ?"
הִיא שׁוֹאֶלֶת, וּבַחֲלַל הַפֶּה צוֹמְחוֹת לִי
עוֹד שִׁנַּיִם בִּשְׁבִיל לִלְעֹס אֶת
הָרֶגַע הַזֶּה.
"בּוֹא נִשְׁתֶּה עוֹד קוֹנְיָאק", הִיא מְנִיפָה
אֶת קוֹלָהּ כְּאִלּוּ הָיָה מַגָּל הַקּוֹצֵר חִטָּה
כְּדֵי לֶאֱפוֹת מִלִּים וְלִפְרֹס לֶחֶם
הַמִּתְאַהֵב אֲפִלּוּ בַּסַּכִּין.
עַל הַשֻּׁלְחָן נָחִים פִּלְחֵי מַרְמֶלָדָה
כְּעָלִים שֶׁנָּשְׁרוּ לְתוֹךְ צַלַּחַת.
הֶעָלִים הָאֲמִתִּיִּים תְּלוּיִים עַל עֲצֵי קְרָקוֹב
עֲטוּפִים בְּצֶלוֹפַן עֲרָפֶל שֶׁבָּא לְהַמְתִּיק עֶרֶב.

רוני סומק, אריק איינשטיין. צלם : אריק סולטן

השיר הבא שאכתוב
"אני כותב בממוצע עשרה שירים בשנה, והשיר האהוב עלי הוא השיר שעדיין לא כתבתי".

סומק הוציא לאחרונה את ספר השירים “נקמת הילד המגמגם". ב־10 בנובמבר יתקיים לכבוד צאתו מופע חגיגי במועדון צוותא בתל אביב