העניין שהספרות מגלה לאחרונה ביחסים שבין שתי חברות - מילדות, דרך נעורים ועד בגרות - מעלה כמה שאלות חשובות עוד קודם להתפוצצותה של פרשת הארווי ויינשטיין, שלל העדויות על הטרדות מיניות שזורמות בארץ ובחו"ל וההתגייסות ההמונית לקמפיין MeToo#. אבל כעת, לאחר שהמציאות שהייתה ידועה לכולנו בכל זאת טופחת על פנינו, מצליחה החברות העזה, המורכבת, רוויית הקנאות והכמיהה, הכיעור והיופי בין שתי ילדות, נערות ונשים - להיות מרתקת פי כמה.

זה התחיל כמובן בלילה צ'רולו ואלנה גרקו, הילדות מהשכונה הענייה בנאפולי, שמסע ההתבגרות שלהן לאורך למעלה מ־1,800 עמודים מעסיק קוראים בכל העולם. הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, פרויקט שאפתני בן ארבעה כרכים שהאחרון שבהם צפוי לראות בקרוב אור בעברית (בתרגומו הנהדר של אלון אלטרס), עוסק בדברים רבים, בהם השינויים הגיאו־פוליטיים באירופה והשפעתם על איטליה, על כלכלתה, על חיי העניים בדרום הארץ; וההתנגשות בין הרעיונות הליברליים לבין הכנסייה, בין התשוקה להשכלה ובין התפיסות השמרניות של תפקידי האישה.



אבל יותר מכל דבר אחר, וכמו בספרה החדש של זיידי סמית "סווינג טיים", העיקר בספרים הוא התבוננות מדוקדקת בחברות שבין שתי נשים ובאופן שבו הזהות שלהן מתגבשת באמצעות חיקוי וכפילות, הנגדה והפרדה, כך שכל אחת מהן מהווה לרעותה מראה שבה משתקפת דמותה.




הרי טיפלו כבר כל כך הרבה בזהות הגברית דרך חברות בין גברים, יריבות בין גברים, שיתוף ומאבק. כמה בחנו בקולנוע ובטלוויזיה, בדרמה ובספרות את הנושא הזה; כמה זמן הקדישו לו הפסיכואנליזה והמיתולוגיה; כמה אגדות נכרכו סביבו. והנה כעת נשים מדגימות מהי קומרדה ומה כוחה.

אישה תחת אישה

אחד הדברים בחברות הזו בין ילדות הוא כמובן גילוי המיניות. אבל גילוי אצל נשים הוא תמיד גם הסתרה. ההתפתחות המינית מלווה בהכרה המרה שאף אחד לא ידפוק בנימוס על הדלת וימתין להזמנה, ופעמים רבות פשוט יפרצו אותה לרווחה וישדדו מכל הבא ליד. לא תמיד אלו סיפורים שוברי לב על סמטה חשוכה. למעשה, כמעט תמיד זה סיפור על כניעה בראש: כניעה לצרכיו של בן זוג, כניעה לבקשותיו של חבר, כניעה לבוס. לפעמים שורשיה של הכניעה הזו טמונים בזוועה בהתגלמותה, בכניעה של ילדה לאביה או לבן משפחה אחר.

בעניין זה צדק חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'; קמפיין MeToo# אכן קורא תיגר על ערכי המשפחה ומסכן את שלמותה, ובלבד שהמשפחה היא הזירה שבה מתרחשים מעשי הניצול הראשונים בסדרה ארוכה של מעשים כאלו. וחברות בין בנות היא לפעמים פתח ההצלה היחיד, כמו שממחיש הקטע הזה מ"סווינג טיים" של סמית, שראה אור בתרגום לעברית לאחרונה ומראה שאין דרך עקיפה ומובלעת להראות את הדברים; הזמנים השתנו ואיתם כללי הדיון והווליום:

"מוזר לחשוב שהיינו אז בסך הכל בני תשע. אבל אני עדיין נזכרת בתקופה הזאת במידה מסוימת של הכרת תודה, כי למדתי שבאופן יחסי מזלי שפר עלי. זו הייתה עונת הסקס, כן, אבל בכל המובנים הקריטיים היא הייתה גם נעדרת סקס – והאין זו הגדרה שימושית לילדות מאושרת? לא ידעתי או הערכתי את ההיבט הזה עד שכבר הייתי מבוגרת למדי, וגיליתי – במקרים רבים יותר משציפיתי – שבקרב חברותי, ללא קשר לרקע, עונת הסקס של הילדות נוצלה לרעה ונחרבה בגין עוונות של דודים ואבות, דודנים, חברים, זרים. אני חושבת על איימי: התעללות מינית בגיל שבע, אונס בגיל שבע עשרה. ומעבר למזל האישי, היה גם מזל גיאוגרפי והיסטורי. מה עלה בגורלן של הבנות במטעים או בבית המחסה הוויקטוריאניים?"

פעמים אחרות, בשלושת הספרים שבהם בחרתי להתמקד, החברות היא בעיקר סיפור של בנייה עצמית. כך ניכר, למשל, בקטע היפהפה הבא מתוך "אני ג'ון/לוסי", שתי נובלות של התבגרות באיים הקריביים ואחר כך בארצות הברית, שכתבה הסופרת האפרו־אמריקאית ג'מייקה קינקייד. את הקשר הסימביוטי של הגיבורה עם אמה היא מתירה באמצעות קשר סימביוטי אחר עם נפש תאומה; אישה תחת אישה:



"עד מהרה היינו ג'ון ואני בלתי נפרדות. אם ראית אחת, ראית את השנייה. אשר לי, כל יום התחיל בציפייה לג'ון שתעבור ותאסוף אותי בדרך לבית הספר. לבי הלם בעוז בשעה שעמדתי בחזית בתינו, מצפה לראות את ג'ון עוקפת את עיקול הרחוב שלנו. השמש, שעמדה כבר גבוה בשמיים כה השכם בבוקר, זרחה עליה, וכל הרחוב התרוקן פתאום כך שג'ון וכל הכרוך בה היו מושלמים, כאילו היא בתוך תמונה... אירע גם שרוח הים הניפה את תיתורת כובעה, והיות שהיה תמיד מוטה בארשת רצינות, כאילו היא חוככת בדעתה לגבי כמה מהדברים הרבים שנתקלנו בהם והיו לנו בגדר תעלומה גמורה (אם כי אמרתי לה זאת פעם ביחס לפניה, והיא אמרה שבעצם רק חשבה עלי. לא הסתכלתי לבדוק, אבל חשתי כאילו כל עורי התכסה מיליוני שלפוחיות אדומות זעירות ובעוד רגע אתפוצץ מרוב אושר).

ב"סווינג טיים" של הסופרת הבריטית, שגם היא חציה מהאיים הקריביים, שני דברים קושרים את המספרת לחברתה הטובה טרייסי: העובדה ששתיהן "מוקה", כלומר בנות להורים שחורים ולבנים, וחלומן להפוך להיות רקדניות, שרק אחת מהן מצליחה לממש. שתי החברות, כמו לילה ואלנה של פרנטה שבנתה את התבנית לספרה של סמית, גדלות בצד הלא נכון של העיר בדיור ציבורי. כמו ברבי־המכר של פרנטה המספרת היא השקטה, הסולידית והשקדנית, וחברתה היא הבטוחה בעצמה, בלתי ניתנת לריסון והרסנית.



כמו ברבי־המכר של פרנטה, גם ב"סווינג טיים" המספרת נשבעת שתוציא את עצמה מהשכונה ומצליחה בכך. אבל מה שמבדיל בין שני הספרים הוא המסורת הספרותית שעליה הם נשענים. "סווינג טיים", כמו ספרה של סמית "על היופי", הוא מחווה לספרות האנגלית הגדולה ואהבתה לקומדיות חברתיות נוסח ג'יין אוסטן וא"מ פורסטר. אבל השאלה בשני המקרים זהה: האם אישה שמצליחה להתנתק מהשכונה היא דווקא זו שמיטיבה עם עצמה או שהחזקות באמת מסוגלות להרגיש בבית גם בשכונת ילדותן?

זו כמובן החברות כאספקלריה והיא שיוצרת את המרחב היחסי שבתוכו נשים צומחות. שום דבר אינו מוחלט או בלתי תלוי בהיפוכו. בלונדון המספרת ב"סווינג טיים" היא שחורה, אבל בגמביה, שם היא מקימה בית ספר בכספי תרומה של כוכבת פופ ענקית, היא לבנה. אלנה היא הצלחה גדולה בשכונה שלה בנאפולי, אבל יחסית למשפחתו העשירה והמשכילה של בעלה, היא רק אישה פרובינציאלית ובורה. שום דבר אינו מוחלט בעולמן של הילדות/נשים האלו, והניצחון הגדול ביותר של אחת מהן הוא טרגדיה לחברתה.

צעד אחרי צעד

נשים ועולמן תופסים כיום מקום גדול יותר בתרבות, וההיסטוריה מפנה להן מקום שהיה זכותן המולדת מאז ומתמיד. לא יהיה אפשר להכניס את השד הזה חזרה לבקבוק. כשמסתכלים פעם נוספת מגלים ש"סיפורה של שפחה", הספר וסדרת הטלוויזיה, מזהירים מפני רגרסיה תרבותית ופוליטית שתהפוך את הגלגל ותחזיר את האנושות לזמנים שבהם נשים היו חסרות זכויות. גם הגבירות וגם השפחות. האם זה העולם שסמוטריץ' רוצה בו? אני לא מהססת להשיב שכן. ערכי המשפחה מקודשים ברפובליקת גלעד החדשה, הטוטליטרית, שקמה על הריסות הדמוקרטיה האמריקאית.

קיימת זיקה בין שמרנות לבין הצרת צעדיהן של נשים ובין משיחיות לאומית לבין דיכוין. דומה שסמוטריץ' ודומיו זועקים בייאוש: "אולי תשמרו על השקט, בבקשה?". הם לא אוהבים את זכות הדיבור שלקחו לעצמן נשים שהותקפו מינית, והם לא אוהבים את מה שמתגלה לעולם כולו, מה שנשים תמיד ידעו. זו אחת מתוך אחת פחות או יותר. סטיסטיקה מפחידה. אבל אולי אנחנו ניצבים לפתחו של שינוי עצום, כמובן רק במערב. אם מישהו מצפה להפסקה מיידית של מנהגי מילת נשים, סקילה, השחתת פנים או מניעת השכלה - אני חוששת שיש לי חדשות עגומות עבורו, אבל צעד אחד אחר צעד, או כמו שסמית מתארת ב"סווינג טיים", צעד ריקוד אחד אחרי השני:

"עכשיו כשרקדתי לא נדרשתי לציית לכללים עתיקים של תנוחה או סגנון: נעתי כרצוני, כאילו המקצבים עצמם מאלצים אותי לזוז. טרייסי המסכנה – היקיצות המוקדמות, החרדה לפני עלייה על מאזני המשקל, הכאבים בקימור כף הרגל, העלאת הקורבן של גופה הצעיר לשיפוטם של אחרים! יחסית אליה הייתי חופשייה מאוד".