באחד הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות של שנת תשכ"ד, בשעת בין השמשות, עמדתי במעמקיו החשוכים של בית המסחר לספרי קודש ישנים ועתיקים "האור", וריח טוב שעלה מן האתרוגים, כפי שכּתב עגנון באחד מסיפוריו, הרג את ריח הספרים הישנים, שרובם ככולם באו מדירותיהם של עניים. בחנתי את הרכישות האחרונות שרכש בעליה, המו"ס ר' אברהם רובינשטיין, מעיזבונו של תלמיד חכם ירושלמי אחד משערי חסד שנסתלק לבית עולמו, ובניו, שרחקו ממסורת אבותיהם, לא מצאו חפץ בספרייתו שהכילה ספרים נדירים ויקרי מציאות, ומכרו אותה למו"ס באפס מחיר.

את החנות הקטנה, ששכנה בקצה רחוב מאה שערים, ממש מול שער המבוא של בתי נייטן, הכרתי היטב מיום שיצאתי למסעות ציד בעקבות אותם הספרים שחמדתי בלבבי. כפי שכבר סיפרתי במקום אחר, זכיתי כאן במבחן שהעמיד אותי בפניו מוכר הספרים, שהגיש לי פעם אחת ערֵמת ספרים ישנים ובהם דיוואנים תימניים עתיקים, ואמר כי אם אשכיל להצביע על הספר היקר ביותר בתוכה אקבל אותו במתנה. כאן גם פגשתי לראשונה, וזו הייתה גם הפעם היחידה, את ש"י עגנון. האיש שלא הכרתיו, ולבושתי גם לא זיהיתי אותו וסברתי בטעות שהוא איש עסקים גליצאי שנעשה לחובב ספר לאחר שיצא בדימוס, ביקש לדעת מי היו אבותי, וכשמניתי בפניו, כרוכל, את שושלת היוחסין שלי עד דור שביעי, הבליע בן שיחי חיוך ואמר: "עד כאן ידיעתך מגעת? חייב אדם לדעת מי היו אבותיו ואבות אבותיו לפחות עד אדם הראשון".

בשעה שנכנסתי לבית המסחר לספרים "האור" גדשו את המקום כחצי מניין גברים שהיו מצוידים בזכוכיות מגדילות ועמדו כנגד הפתח ובחנו בקרני האור האחרונות אתרוגים שניטלו מתיבות עץ שהוצגו לראווה על גבי שולחנות ארעיים והופשטו מתכריכי צמר הפשתן שלהם.



ממקומי, מאחורי גבו של מוכר הספרים שישב מכונס מאחורי הדלפק ועיין בספר, הבחנתי לפתע בתכונה שהורגשה בקדמת החנות. הנוכחים נסוגו לצדדים ביראת כבוד ופינו במהירות דרך לישיש קטן קומה שנכנס בגרירת רגליים קלה, בירך את ר' אברהם בברכת שלום חמימה ושאל בלחישה אם יוכל לקבל את האתרוג שרב אברום שמר למענו.


"בוודאי, רֶבּ אריה, בוודאי", אמר מוכר הספרים ובקולו נמסכו יחדיו הערצה וחיבה שאין לה שיעור.
היה זה הצדיק רבי אריה לוין.

***

את רבי אריה הכרתי היטב. הוא היה אורח קבוע ב"סניף התנובה" של הורי ברחוב גאולה 12 (לימים רחוב מלכי ישראל 16). פעמיים־שלוש בחודש היה מזדמן אל החנות ומסתודד עם אבא. פשר ההסתודדויות האלו נגלה לי ולאמא רק לאחר מותו של אבא, והדבר היה כחודשיים ימים קודם למעשה שאני מספר עליו כאן. בשעה שאמא ואני ישבנו שבעה בביתנו שמאחורי החנות בא אלינו רבי אריה לניחום אבלים. הוא התיישב על שרפרף ביני ובין אמא, ליטף את ידי בידו שלא היה שיעור לרכותה הבלתי נתפסת, יד שמגעה היה כמגע ידו של מלאך, ואמר שעכשיו הוא רשאי לגלות לנו מדוע הרבה לפקוד את חנותנו.

התברר שאבא היה שותפו לשורה ארוכה של מעשי צדקה. כאשר נודע לרבי אריה שמשפחה שמתגוררת בשכנותנו נקלעה למצוקה, היה מסכם עם אבא תוכנית פעולה - אנחנו נמכור להם בהקפה את מצרכי המזון הדרושים להם, אבא יוותר על רווחיו, ואילו רבי אריה ישלים לו כמחצית מן הסכום שנרשם בפנקס, כך שהמשפחה תשלם בסופו של חודש רק כ־40 אחוז או אפילו פחות ממחיר המצרכים בפועל, וזאת בלי לדעת כלל שהם נהנו בפועל מכספי צדקה. אמא אמרה לרבי אריה שבדעתה להמשיך בכך, והאורח הניח קלות את ידו על ידה ואמר כי מן השמים ננוחם.

"רבי אריה, שלא יהיה בלבכם עלי על השאלה שברצוני לשאול אתכם עכשיו, אבל האם נכון הדבר שאתם למ"ד ו"וניק?", נועזתי לשאול אותו ברוב חוצפתי.
הוא זיהה אותי מיד אף שמאז ימי השבעה לא גילחתי את זקני שצימח, ליטף כדרכו את ידי והתעניין בשלום אמא. אז השיב רבי אריה, "מפעם לפעם, מיין קינד, מפעם לפעם", והניח ידו על ראשי, ואמר בקירוב כך (לצערי אינני זוכר את לשון תשובתו במדויק), "למ"ד ו"ו אינו משרה, איננו מינוי שאדם זוכה בו לכל החיים. בסך הכל זהו מינוי זמני. בשעה שאדם עושה מעשה טוב הוא נמנה עם אותם למ"ד ו"ו שעליהם העולם עומד, אבל כהרף עין לאחר מכן, כשאדם אחר עושה מעשה טוב, התואר עובר אליו מיד והוא זוכה בו עד לגמר העשייה". רבי אריה עצם את עיניו ולאחר שתיקה הוסיף, "אין פשוט מזה, כל אחד יכול להיות תמיד אחד מלמ"ד ו"ו, גם אתה, מיין קינד".

המו"ס, שמצץ כדרכו סוכריית "פנטרו" נצחית, הושיט עכשיו לרבי אריה את האתרוג. רבי אריה הודה לו, הציץ בו בחטף, כרך סביבו את אגודת צמר הפשתן, הצפינוֹ בכיס הפנימי של החלאט שלו ויצא במהירות את החנות.

לא התאפקתי ודלקתי אחריו. "רבי אריה, רבי אריה, אני חייב לשאול אתכם משהו", קראתי אחריו.

"מה רצית לשאול, מיין קינד?", חקר אותי תוך כדי הליכה.

"מדוע כולם עומדים בחנות של רב אברום מזוינים בזכוכיות מגדילות ובוחנים בשבע עיניים את האתרוגים שלהם, ואילו אתם, רבי אריה, הסתפקתם בהצצה חטופה באתרוג שלכם ומיהרתם החוצה?".

"היטבת לשאול, יקירי", אמר רבי אריה והוסיף ללכת, "בשתי מצוות, כידוע לכל, צריך להדר מדאורייתא. מצווה אחת היא, כמובן, מצוות פרי עץ הדר, והמצווה השנייה היא 'והדרת פני זקן'. ואני הייתי צריך להכריע איזו מן השתיים חשובה יותר אם איני יכול להדר בשתיהן. לפני שירדתי למאה שערים לקחתי מהמעבדה באבן יהושע את השיניים התותבות של אחד מדיירי מושב הזקנים שמסרתי שם לתיקון למוחרת יום הכיפורים. ואם לא אתעכב אצל רֶבּ אברום, אספיק להגיע, אם ירצה השם, אל בעל השיניים התותבות לפני ארוחת הערב, והוא יזכה לאכול סוף־סוף כמו בן אדם ולא ייאלץ יותר לטבול את פרוסות הלחם שלו בחלב כמו שעשה ביומיים האחרונים. עכשיו, תסלח לי, אני ממהר לקו 11 שעשוי להגיע בכל רגע".

רבי אריה ביקש ממני שאשגיח בכל כוחי על אמא לבל תתאמץ בעבודת החנות יתר על המידה והמשיך לתחנת האוטובוס.
הבטתי אחריו בהתרחקו. לא יכולתי לגרוע עין מסוליות נעליו שהיו שחוקות מרוב ריצת רגליים. ידעתי כי ביום שיתבקש לישיבה של מעלה עתיד מלאך לרדת מן השמים, ליטול את נעליו ולהניחן למשמרת אצל כיסא הכבוד. ושם, תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.