פרולוג

בשבת בבוקר היה אבא לוקח אותנו לגן הקופים. חוץ מקופים ותוכים וטווסים בכלובים, היה שם קיוסק פתוח בשבת שמכר ארטיק שוקולד־וניל.
כל השבוע חיכינו לשבת ולארטיק שוקולד־וניל המרובע. בעיקר בשל כפיס העץ ההוא, המקל של הארטיק, שהיה נחשף בסיום הליקוקים ועליו הייתה מופיעה אחת מחמש האותיות: א, ר, ט, י, ק. אם היית מצליח לאסוף את כולן, יכולת לזכות בטיסה בשמי הארץ או משהו כזה.

רוב האותיות היו פושטיות, כלומר זמינות. רק הק' הייתה יקרת המציאות. כמה שלא ליקקנו, את הק' לא מצאנו. לשם כך נדרשו כנראה המון שבתות של ארטיקים בקיוסק של גן הקופים.

בשבת אחת, בעודנו מלקקים במרץ, הורגשה תכונה לא רגילה ברחבי הגן. המבקרים על מבוגריהם וטפם נהרו אל הכלובים עם הארטיקים ביד. גם אנחנו נהרנו עם כולם. ליד הברווזים, הברבורים והפניניות התגלתה לפנינו המלכות: ראש העיר אברהם קריניצי עם פמלייתו ניהלו שיחה ערנית. הוא שואל, אנשי הפמליה ממהרים לענות, והקהל מתגודד סביבם בדומייה מעוררת כבוד והערצה.

אברהם קריניצי, האוטוביוגרפיה של קריניצי

"אבא, מי יותר חשוב: קריניצי או בן־גוריון?", שאלתי את אבא שלי כשהיינו בדרכנו הביתה אחרי ההתגלות. "בן־גוריון הוא ראש ממשלת ישראל, וקריניצי הוא ראש עיריית רמת גן", השיב אבי. "אז מי חשובה יותר: ישראל או רמת גן?".

"רמת גן", עניתי בלי היסוס.

באותה שבת גיליתי תגלית חשובה. זה היה אחרי שחשפתי שוב את המקל של הארטיק ושוב צצה לי הא' הפושטית. "אבא, אני יודע למה הק' כל כך יקרה", אמרתי.

"למה?".

"כי ק' זאת האות הראשונה בשם של קריניצי", צהל הגלילאו הקטן שבי.

תמונה ראשונה

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים
(נתן אלתרמן)

בשנת 1926 העניקו הבריטים לרמת גן מעמד של מועצה מקומית. אברהם קריניצי, שהיה אז בן 40 בערך, התמנה לתפקיד יושב ראש מועצת העיר הראשונה. מאז ובמשך 43 שנים הוא ניצח ב־12 מערכות בחירות רצופות והיה לראש העיר שהחזיק כנראה בשיא עולמי של כהונה.

קריניצי, שהיה נגר במקצועו, מילא את תפקידו הציבורי בלי לקבל שכר. הוא כנראה לא הזדקק למשכורת של ראש עיר, כי היה הבעלים של כמה וכמה מפעלים משגשגים. "כל אחד יכול להיות ראש עיר, אבל לא כל ראש עיר יכול להיות נגר", אמר. יש אומרים שראש העיר שלא קיבל שכר דאג שהעירייה שבראשה עמד תרכוש מהמפעלים של קריניצי הנגר את כל הריהוט לבתי הספר ולמוסדותיה.

אברהם קריניצי. אריה מייזלס

נגר אני, בעשר אצבעותי התחלתי, ובמכונות הברזל אני ממשיך במלאכה זו עד היום. אבל היה לי גם מגע ממין אחר עם העץ ועם הברזל. אהבתי את העץ החי וטיפלתי בו. אהבתי את הברזל המגן על החי וטיפלתי בו.

כך השיב האיש לכל מלעיזיו ודורשי רעתו וניצח בעוד ועוד מערכת בחירות. הוא סלד ממה שכינה "ענווה חסודה" ודאג להנציח את שמו עוד בחייו. חוץ מגן אברהם והפארק הלאומי על שם אברהם קריניצי וקריית קריניצי ומעלה אברהם, תוכלו לגלות שלטים שנקבעו עוד בחייו על מבני ציבור לא מעטים, שבהם כתוב "נבנה בתקופת כהונתו של אברהם קריניצי, ראש העיר הראשון של רמת גן".

תמונה שנייה

"הגידו לי, ילדים, מי זה ההולך ככה בגאווה ובהוד?", שאלה מאירה הגננת והחלה להתהלך זקופה לפני חניכיה הרכים. התשובה לא בוששה לבוא מפי הילדים:

"את, מאירה!", צעקו, "מאירה הגננת שלנו!".

"לא, ילדים", חייכה מאירה סמוקה כלשהו, "עכשיו אני מחקה מישהו. מי הוא, ילדים, האדם הגדול והיפה, היכול לעשות מה שהוא רוצה וכולם משתחווים בפניו?"

"קריניצי!", רעמו ילדי רמת גן, "קריניצי!".

"לא, ילדים!", שרקה מאירה תוך כדי הליכה מלכותית בלתי פוסקת. "אני מתכוונת לאדם היושב על כס המלכות וכתר על ראשו. מי הוא?",

"קריניצי!", ענו הילדים בחדוות היצירה – "קריניצי!".

(אפרים קישון)

מוחות מבריקים חושבים באופן דומה, אומר הפתגם הידוע. ואכן, אולי עשר שנים אחרי ההארה שנגלתה לי בגן הקופים, הוביל אפרים קישון את בנו רפי לגן הילדים שברמת גן עיר מגוריו. את חוויותיו אלה העלה בטור השבועי שלו "חד גדיא" ב"מעריב". "גן ברמת גן", הייתה הכותרת של הטור הזה. כל מי שצמח ברמת גן של אז כמוני, יודע שכל מילה בו היא אמת.

"מה איתכם, ילדים?", יצאה הגננת מאירה מכליה הדלים, "עם כל הכבוד שאנו רוחשים למר קריניצי, הרי הוא רק ראש העיר ולא מלך!... אם מלך מופיע באיזה מקום, אז כל אחד חייב להרכין את ראשו, לקוד קידה ולקרוא: 'יחי המלך!'... אני אעבור לפניכם, ואתם תברכו אותי כמו שצריך, טוב?".
מאירה החלה לפסוע... כשראשה נישא למרום ובעיניה גאווה והוד. הילדים הביטו בה ברגשי כבוד בלתי מסויגים.

"נו", שאלה מאירה, "מה אומרים?"

"שלום, קריניצי!", נפלו הילדים אפיים, "שלום לך, קריניצי! יחי קריניצי!"

מספרים שקריניצי אהב מאוד את הטור הזה.

תמונה שלישית

בטקס הסיום של גימנסיה "דביר" הוא היה אורח הכבוד. כשעלה לנאום קיבלנו אותו במיטב המסורת הרמת־גנית, בקריאות "קריניצי, קריניצי!".

"אני שמח לברך", אמר ופנה לד"ר סימון המנהל, "איך קוראים את הבית ספר הזה?". המנהל לחש לו. הוא כנראה לא שמע. מה שלא הפריע לו להמשיך.
"ילדים יקרים, אתם אוהבים את רומתגן?", שאל, ואנחנו בוגרי התיכון על סף הגיוס עונים לו כמו ילדי הגן במקהלה, "כן!".

"אוהבים לנטוע עצים?", ואנחנו: "כן!".

"אז תגדלו ותהיו חיילים טובים!".

"רומתגן", הוא אמר. וזה הרבה שנים לפני שטדי קולק המיתולוגי קרא לעיר שלו "ירושולים".

שמתם לב בוודאי שנאומים לא היו החלק החזק שלו. הוא לא היה נואם, הוא היה איש המעשה. לכן קרא לספר שלו "בכוח המעשה". ספר שקיבלנו באותו ערב בפעם השלישית, אחרי שהוא חולק לנו כבר לבר מצווה ולסיום בית הספר היסודי. בפעם הרביעית זכינו בו כמתנת שחרור מהצבא.

אני לא יודע למה, אבל כשחיפשתי את הספר בספרייה שלי לא מצאתי אפילו עותק אחד שלו. יכול להיות שהשאלתי אותו לאחד החברים ששכח להחזיר לי. אז אנא, אם אחד הספרים שלי נמצא אצל מישהו ובו הקדשה "לאבי היקר לבר המצווה", או "לסיום כיתה ח'", או "לסיום לימודיך בבית הספר התיכון", או "לשחרורך מצה"ל", בבקשה החזירו לי.

אגב, לצורך כתיבת הטור הזה פניתי לספרייה העירונית ברמת גן, והם איתרו לי בארכיון של הספרייה עותק של הספר, שבו גיליתי בין השאר עדות ל"צניעותו" של האיש מאת הכותב עצמו:

כעבור זמן זכיתי למכונית חדישה יותר, ולא זו בלבד, אלא שאף דגל הונף עליה.

אדרבא, ינסה מישהו למצוא את החוק שעל פיו חייבים או רשאים ראשי העיריות בישראל להניף דגל על המכוניות הרשמיות שלהם. אם בכל זאת יתעורר פעם מישהו וירצה לקבוע מי אחראי למעשה זה שלא כחוק, אהיה מוכן לכוף את ראשי ולהודות ב"פשע".

אפילוג

השבוע לפני 48 שנים, ב־13 בנובמבר 1969, אירעה תאונת דרכים שבה נהרגו אברהם קריניצי, הנהג שלו וחתנו. הם היו בדרכם ממפעל "ברבור" בעכו שהיה בבעלותו של קריניצי. זה קרה זמן קצר אחרי הבחירות שבהן נבחר לראשות העיר בפעם ה־12. קריניצי היה בן 83. אילולא אותה תאונה מחרידה מי יודע עוד כמה שנים היה ממשיך למלוך על רמת גן.

ארבעה ראשי הערים באו אחריו, ועם כל הכבוד, מלכים הם לא היו. מלך היה רק אחד ברמת גן: הוד מעלתו אברהם קריניצי, שמלך לדבריו על -

עיר שאין דומה לה לגנים, לירק ולצל, וילדים בה – ילדי חמד, האוהבים ומכבדים כל עץ שלה, כל צמח שלה, ואולי במקצת גם את ה"זקן" שלה...

"מיהו האדם הגדול והיפה, שכולם משתחווים בפניו?', 'קריניצי!'"

43 שנים שלט אברהם קריניצי על העיר רמת גן, תוך שהוא דואג להנציח את שמו עוד בחייו. את האוטוביוגרפיה שלו קיבלנו בילדותנו מהעירייה לא פחות מארבע פעמים