ב-2011 התראיינה הסופרת נאוה סמל שהלכה לעולמה היום (שבת) למעריב, וסיפרה על נופי ילדותה, הכינוי שכולם משתמשים בו חוץ מאחיה שלמה ארצי, וכאב הפרידה מהבן שבנדודים תמידיים. אנו מביאים לכם את הראיון מחדש.

מסתבר שאפשר לצאת למסע תרמילאות גם בתל אביב. זה מה שעושה נאוה סמל בספר הילדים החדש, "פ-ייה והתרמיש" (ספריית פועלים). גיבורי הספר הם יהלי בן התשע ודודו התרמילאי, מישי, המגיע מדי קיץ לביקור מולדת במהלכו, בטקס קבוע, מוציא מתרמילו ("התרמיש") מתנות מהעולם הגדול לאחיינו הסקרן. בביקור האחרון יהלי מגלה על הריצ' רץ' של התרמיל פייה שנרדמה בטעות וכשהקיצה מצאה את עצמה בארץ זרה, בישראל. יהלי מדביק לה את השם"' פ-ייה" ויוצא איתה למסע באתרים האהובים עליו בתל אביב.

הספר הוא מעין המשך לספרה המצליח של סמל "חתונה אוסטרלית", יומן מסע למבוגרים המתעד את ביקורה באוסטרליה אצל התרמילאי הפרטי שלה, בנה אייר, וחוויותיה מהחיים המשותפים בקומונה איתו ועם חבריו.



"הפעם סיפרתי על משפחתו של הנווד מבעד לעיני הילד", אומרת סמל, "גם רציתי לברר עם עצמי האם תל אביב שלי, המוכרת והמובנת, מצליחה להקסים את הפייה התרמילאית, כפי שקורה למטיילים בהגיעם למקומות זרים ורחוקים (מתוך הספר:"' תל אביב', חזרה פ-ייה אחרי, ובפה שלה השם של העיר שלי נשמע כמו מקום קסום")".


סמל, בדמותו של יהלי, מובילה את הקוראים אל פינות החמד של ילדותה, חוף מציצים, שפך הירקון והאקליפוטוסים שלו ושדרות נורדאו. "למרות הצדודית האורבנית מערבית של העיר, בפינות הילדות שלי נשמר התום. למשל חוף מציצים שנקרא שרתון הישן, שפך הירקון אל הים, המקום ממנו דמיינתי את הארצות שמעבר לאופק, שנותר קסום על אף הנמל הבלייני שלצידו, שם מצאתי את האקליפטוס הזקן ועליו חרותים לבבות של אהבות ילדותינו. בשדרות נורדאו רוכבים על אופניים, גם אם במסלולים מסומנים. שמחתי לגלות שלא הכל אקירוב", היא מתרפקת.

"היחיד שמתעקש על השם שבתעודת הזהות". שלמה ארצי, צילום: יח"צ

"אנחנו לא מספיק טובים בשבילך? למה אתה מתרחק"

לא רק נופי הילדות אמיתיים. גם חלק מהדמויות בסיפור קשורות באילן היוחסין של משפחות סמלארצי. הגיבור,'יהלי' כשמו של הנכד של האח, שלמה ארצי ו' פ-ייה' הוא כינויה של סמל במשפחתה שהדביקה לה אחייניתה, שירי ארצי, לפני כ-40 שנה . "כולם קוראים לי 'ייה', חוץ משלמה (ארצי) שמעדיף את השם מתעודת הזהות", היא צוחקת.

אפילו מדף המתנות שציירה המאיירת, מריה רפופורט, הוא המדף הביתי ועליו החפצים שנאספו במסעות של בני המשפחה בעולם. מישי (מישאל, כשמו של הנווד המקראי) הוא בן דמותו של אייר, בנם הבכור של נאוה ונועם סמל, מוסיקאי המתמחה במוסיקה אתנית, שנודד בעולם בשמונה השנים האחרונות.

"כתבתי את הספר גם כדי לבטא את געגועיי לנווד שלי. ככל הורה גם אני רוצה שבני יהיה קרוב אלי ושייקים משפחה. בעזרת הטכנולוגיה שומרים על קשר, אבל הסקייפ והאס.אם.אסים הם רק אקמול. אי אפשר לגעת, לחבק, להריח. הביקורת שמשמיע האב בספר, המכנה את מישי בטלן, הוא הקול הכועס שלי ששואל: 'מה, אנחנו לא מספיק טובים בשבילך? למה אתה מתרחק מהמדינה שהסבים שלך הקימו בעשר אצבעות?'. יש בי גם עצב על זה שהוא סוחב את תרמילו כמי שסוחב את כל העולם על הגב".

הספר אינו נחתם בהפי אנד, כי מישי ממשיך בנדודיו (סמל: "החיים מורכבים ולא יכולתי להמתיק אותם עבור הילדים").  ואולם במשפחת סמל נרשם אושר מסוים כשבחצי השנה האחרונה, אייר, 31, שב הביתה ומתגורר בקומונה של מוסיקאים בזיכרון יעקב. סמל: "אני זהירה כי אני עדיין מזהה בעיניו את הכמיהה לעולם".