"אני שוכב פרקדן ומפקק את עצמותי... שקט מוחלט, אפלה וחשכת מצרים. חזיונות והזיות ספק בהקיץ. הרגשה לא נעימה, כאילו שוקע אני לתהומות ואין לי שליטה על עצמי. הופקעתי מרשותי שלי, ואני נתון לחסד הגיגים מעורפלים. אני מתיישב נמרצות ופוקד על עצמי לנשום ולנשוף בקצב, ושוב מתפזרת דעתי, וספק בהכרה ספק לא בהכרה, אני ממשיך לנשום בלי כל שליטה ובלי כל תודעה".

מיהו המפקק את עצמותיו בעלטה ונושם ונושף בקצב? דומה שלא תנחשו לעולם. בטרם נפענח את החידה המסתורית, ננחית את החללית הדמיונית שלנו, המשייטת במרחבי הזמן, בישראל מסוחררת האירועים של היום. מה נאמר אם נשמע כי בנימין נתניהו נטל פסק זמן מענייני ה"ממלכה" ויצא להתבודד עם איש אמונו, מין יצחק מלכו כזה, בחיק הבודהיזם במזרח הרחוק? בוודאי נצחקק ונטען שמישהו "התחרפן", לא עלינו.

ברם פעם הכל היה אחרת. שלהי 61', בדיוק לפני 56 שנה. על רקע הרגיעה הביטחונית בארץ יצא ראש הממשלה דוד בן–גוריון, מלווה במזכירו המדיני הנאמן יצחק נבון, לביקור גומלין בבורמה, מיאנמר של היום. ראש ממשלתה, או–נו, ביקר בארץ ב–55' והפגין יחס חם כלפי ישראל, בניגוד לצינה שנשבה לעברה ממדינות המזרח האחרות.



"התקבלנו בזרועות פתוחות ובכבוד גדול", כתב נבון בספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך", שהופיע לפני שנתיים, טרם מותו שבע ימים ומעש. הוא סיפר שם איך המארחים הבורמזים נטלום לסיורים ברחבי מדינתם, שבהם היו גאים להראות כיצד יישמו את רעיון היאחזויות הנח"ל, בשילוב של ביטחון עם חקלאות. אבל בן–גוריון ה"רוחני" גילה עניין רב יותר בתרבויות המזרח. כשאו–נו הציע לו להתנסות במדיטציה, הגיב אורחו בפתיחות ואמר: "צריך לדעת מה זה".

יצחק נבון וראש ממשלת בורמה או־נו בלבוש מסורתי. אוסף בית בן־גוריון, תל אביב, U Thit

ונבון? "הרעיון מצא חן גם בעיני ואף אני החלטתי להתנסות בכך", כתב. מה שקרה בפועל הוא שלאחר שהבורמזים איחלו לו ולבוס שלו שיראו את האור, בן–גוריון נותר בארמונו של או–נו כאורחו האישי והתעופף עמו לדיון מעמיק בנושאי גלגול נשמות, ואילו ההתנסות האמיתית נפלה בחלקו של יד ימינו, שהמארחים קראו לו "נ–בון", כמנהגם לחלק הברות. "הובלתי על ידי מארחַי להתנסות במדיטציה", כתב עוד.

כעת נהיר לכם שהפתיח המהורהר דלעיל שייך למי שעתיד היה להיות האהוב בנשיאי מדינת ישראל. בשבוע שעבר הופיע בהוצאת חדקרן ספרו המקסים "יומן מדיטציה", שכותרת המשנה שלו היא "מחוויותיו של הנשיא החמישי במנזר בודהיסטי בבורמה". זאת, אגב, גם אם אחייניתו, ד"ר אורה סתר, יועצת ארגונית ומומחית לניהול ולבודהיזם, מבהירה שלא היה זה בדיוק מנזר אלא מרכז בינלאומי של מדיטציה, בעיבורה של הבירה רנגון (כיום, ינגון), שבו אירחו הבורמזים אורחים מחו"ל.

נבון היה אז בן 40. ארבע שנים לפני כניסתו לפוליטיקה עם היבחרו לכנסת השישית. שמונה שנים טרם כתב את "בוסתן ספרדי". ו–17 שנה קודם הגיעו לנשיאות, שיאה של פעילותו הציבורית. 35 שנה הפרידו בינו לבין בן–גוריון, שעליהן גישר קשר רוחני עז מאז ש"הזקן" גייס אותו כמורה שלו לספרדית, כדי שיוכל לקרוא ספר בשפת המקור ועד מהרה היה לאיש אמונו. בהשראת קשר זה נבון היה לבן–גוריון בן לוויה אידיאלי למסע המסקרן אל בורמה האקזוטית וספוגת מסורת עמוקה של מדיטציה ובודהיזם.

שעה של הגות

"מדיטציה אין פירושה התנזרות מהחיים, אלא היא באה לעזור לאדם ולפתח את יכולותיו", הובהר לנבון עם הגיעו לרנגון, והוא התבקש לקבל על עצמו את חמשת כללי המוסר (הסילה) שעליהם מושתת הבודהיזם, שאיננו דת. תרגול המדיטציה שציפה לנבון היה מורכב משני שלבים: הסמאדהי, תרגול של ריכוז, שהדגש בו מושם על הנשימה והוויפאסנה, המוכרת בארץ כהתנזרות במשך ימים מדיבור.

"נזדמנתי לבורמה לרגל עיסוקַי", כתב נבון בפתח דבר ליומנו. "אמרתי לעצמי: 'הגע בעצמך, מאות מיליונים בני אדם מאמינים בדת (אף שכאמור איננה דת - יב"א) זו הבודהיסטית ועוסקים ב'התבודדות' או מוטב לומר 'התבוננות'. מה פשר התבוננות זו? מה מטרתה? ולאן פניה? וכיצד היא נעשית? הלכתי למנזר (שכאמור לא היה ממש מנזר - יב"א) ושהיתי בו שלושה ימים".

"בשעה 08:00 בבוקר הגעתי אל המרכז (קרי המנזר)", כך פתח נבון את יומנו ביום חמישי, 14 בדצמבר 1961. "חבר ישראלי אשר ליווני נפרד ממני, ספק בגיחוך, ספק בלעג רחמני. באוזני עוד צלצלו איחוליהם הטובים של ידידי הבורמנים: 'מי ייתן ותראה את האור!'".

יצחק נבון. צלם : יונתן זינדל, פלאש 90

בראש ארבעת מקבלי פניו היה או–בה–קין, שכונה "הסאיה", ולצד משרתו הממשלתית רמת המעלה היה המדריך והמורה. הארבעה ליוו אותו אל החדר שהוקצה לו. "שעה אחת לפני צאתי למלאכתי הריני עוסק בהגות ושעה אחת לאחר העבודה", הבהיר לו הסאיה. "לפעמים באמצע העבודה אנו מתפנים לשעה והוגים", הוסיף.

על כך הגיב נבון בהומור ביומנו: "חשבתי בלבי - 'צא וחשוב מה היה מתארע (קורה) אצלנו, שעל כוס תה שפקידי מדינה לוגמים בהפסקתם רעשה כל הארץ; לו הסתגרו חבורות–חבורות ועסקו בהגות, היו נטרפים בזעם".

"לבסוף קמנו על רגלינו והמורה הובילני לדיוטא (לקומה) העליונה של הפגודה (המבנה שבו מיקמו את האורח נ–בון)", סיפר. "בשעה תשע נכנסנו לתוך תא. או–בה–קין סגר אחרינו את הדלת. אני יושב למרגלותיו והוא במרכז העיגול. אפלולית שוררת בתא. שקט מוחלט. הוא מקבץ ידיו, רוכן מעט ולוחש לעצמו תפילתו".
אחריה חייב אותו הסאיה בחמישה דברים: "לא תשקר, לא תגנוב, לא תרצח כל חי, לא תגלה ערווה אסורה ולא תשתה כל סם". "מתחייב אני", הגיב האורח מישראל.

עד מהרה הבין שלא ציפה לו שם פיקניק. "דע, חברי, כי עליך לרוקן עצמך מכל מחשבה ושיקול והרהור וסברה והגות", הבהיר לו איש שיחו. "עליך לרכז עצמך וכל כולך בדבר אחד: נשימתך ונשיפתך, כי זוהי פעולתו של כל אדם בכל שעה ובכל זמן כל עוד נשמה באפו... גרש והרחק ממך כל מחשבה... ואל יהא הדבר קל בעיניך - כזבובים וכדבורים יעוטו עליך מחשבות זרות".

יצחק נבון ומשפחתו. צלם : יעקב סער, לע"מ

חניך מצטיין

נבון השתדל לציית, אם כי לרגע לא יכול היה להימנע מלחשוב על מעשיו של בן–גוריון באותה שעה. "עושה אני כאשר צוויתי והריני נושם ונושף בקול ומתאמץ לרכז מחשבותי בפעולתי", דיווח ביומנו. "מרגיש אני כיצד כל שרירי פני ומצחי ולסתי מונעים כולם לכיוון אחד ולמקום אחד: אל מעל לשפה העליונה".

בכל זאת עלו בו הרהורי כפירה: "אינני יודע כיצד, תופס אני עצמי פתאום מהרהר בכל שאר דברים שבעולם. והרהורים טורדים אותי - מה לי ולמקום זה? כיצד נקלעתי לכאן?... מה שטות ראיתי להיסגר באפלה זו? אף על פי כן 550 מיליון נפשות מאמינות בדרך זו. מסתמא יש בה ממש. כיצד אמר הסאיה? 'כמו שור סורר שיש לבולמו, כסוס במרוצתו - כך הן המחשבות".

והן לא הרפו. "השמש קופחת ומסנוורת", הוסיף ודיווח ביומנו. "חום מעלה, לחות מטבעת. גדודי זבובים מחוללים בצבע זהוב, והזמזום טורדני. סוגר אחרי את הדלת, מתיישב ישמעאלית (ישיבה מזרחית) ומנסה להתרכז... שפע הרהורים מסתער עלי...דברים שמלאך השכחה העלימם הרבה שנים פורצים בבהירות מסנוורת וצובטים את לבי כמו לו אירעו היום".

מתברר שהקושי היה גם פיזי. "נשימתי נעשית אטית יותר ויותר", סיפר על אשר אירע לו באחד מביקורי הסאיה אצלו. "מרגיש אני כולי שטוף זיעה. עיני דומעות. נחירי מסתתמים. גרוני מכעכע. הוא (הסאיה) מפסיקני ושואל: 'נו, מה עכשיו?' אמרתי לו כי מרגיש אני רטיבות. ענה: 'ככה הוא הדבר. זה בא בלחץ ההתרכזות, ומן המאמץ'".

יצחק נבון, עטיפת הספר "יומן מדיטציה"

בהמשך שאל את מדריכו: "ראיתי בחוץ עכביש אורג רשתו וצד זבוב. האם היית מצילו או לא? הרי טוענים אתם לאי־התערבות". "לא, חלילה", נענה. "אין לנו רשות להתערב במעשה הטבע". "ואם אציל נפשו של הזבוב?", הוסיף ושאל. "סופך שתיענש על כך", נענה.

היו רגעי התעלות: "ריכזתי מחשבתי על הנשימה ולאט־לאט הרגשתי כי הכל מתערפל סביבי. ראשי מט לאחור. נשימתי נעשתה קצובה, אטית, קלה כנוצה. זמזום גדול באוזני ולנגד עיני הסגורות שטים עננים לבנים ושחורים חליפות, ובאמצע כמין יהלום זהב נוצץ ברקע השחור. מפץ אור גדול. הכל נשכח ממני, שום רצון ושום מחשבה. מעין שמן נשפך על ראשי ושוטף את כולי".

האם זה הוא זה? "בא הרגע הגדול", ציין הנשיא לעתיד. "סוף־סוף הגעתי למה שהם רוצים ממני, לדרגה שעליה דיברו איתי כל הזמן - לסמאדהי. חוויה מופלאה, שאיני זוכר כמוה מימי".

אז, כשבא אצלו הסאיה, חש נבון כחניך מצטיין. "מה שראית הוא שלב ראשון בדרך לזיכוך", אמר לו מדריכו. "אתה עקרת עצמך מהסובב אותך, מהמאוויים, ההרהורים והמחשבות השפלות - והרקעת לגובה. ראית אור! השגת בן יום מה שנוהגים להשיג בארבעה–חמישה ימים".
ההחמצה והאמונה

כבר שבת. היום השלישי להתבודדותו של נבון, שהמשיך והפליג ביומנו הקט בתיאורי הסמאדהי ונפלאותיו. בין התרגולים נשאו אותו מחשבותיו אל הבוס. "מה הולך עם ב.ג?", תהה ביומנו. "הוא עם כוח התנגדותו העצום מסופקני אם יגיע לסמאדהי. מתחשק לי לכתוב לו פתק ולהשיא לו עצה טובה לבל יחפש חשבונות רבים, יישמע להוראות וימלא אחריהן. אל יערבב אידיאולוגיות בתרגיל גופני זה".

יצחק נבון עם אשתו הראשונה אופירה ז"ל . משה מילנר, לע"מ

בהמשך, בעודו מתרגל סמאדהי פעם בישיבה ישמעאלית, כלשונו, פעם בפישוט רגליים ופעם בשכיבה ("הרגשה נעימה", סיכם), נזכר בנערצו. "מה עם ב.ג.?", שב ושאל את עצמו. "אם לא ילך לו - לבי לבי עליו. בזבוז ימים ומריטת עצבים".

שקוע בהרהוריו ומוטרד מאיזשהו רמש שחדר לתא נפלה עליו תרדמה. כשהקיץ, חש לצאת מהתא, "אל חברי הטוב - היומן", כעדותו. "יומן, יומן, מה בסופך? למי נועדת? לי? לחברַי?? הלא כמתעתע אהיה לו תשופנו עין זר".

"ראשי צלול לגמרי", כתב בו. "מצחי, כאילו ישרו כל קמטיו. הרגשה גופנית טובה ונעימה, אך המועקה הנפשית אינה חדלה. ולא פעם אני שואל: מה יהיה בסוף?".

כאשר התחבט בכך, לא שיער עד כמה קרובה לקצה החוויה המטלטלת שבה התנסה. לקראת הערב הסאיה הצטרף אליו בתאו. "אני מברך אותך על כי הגעת לדרגת סמאדהי במהירות, וזאת משום שעשית מה שביקשתיך", החמיא לו וכיוון אותו אל המשך התרגול: "שב ישר ותתרכז בקודקוד ראשך, משם תעבור בדמיונך אל מצחך, עיניך, אפך, פיך והלאה אל פנים גופך, ידיך ורגליך, לאט ובריכוז".

לפתע נשמעה דפיקה בדלת התא. כשנפתחה, ראה מולו את עמוס, בנו של בן–גוריון, מלווה על ידי בורמזי. אז התבשר כי הגיע מברק מירושלים, שהודיע על מותו של אביו החולה. לדבריו, ההודעה ציערה אותו, אך "לכך נוספה תחושת החמצה על שעלי להפסיק את המדיטציה ולשוב בהקדם ארצה".
כשנפרד מבן–גוריון, התברר לנבון שבמקום לעסוק בתרגולים, הסב "הזקן" עם נזירים בודהיסטים ובירר עמם - וגם עם או–נו - סוגיות בתורת הבודהיזם.
"אני משתתף בצערך", אמר לו או–בה–קין, הוא הסאיה. "אני יודע שאצלכם המוות זה הסוף וזוהי פרידה לתמיד. אנחנו, הבודהיסטים, מאמינים בגלגול נשמות. יכול להיות שאביך התגלגל לבעל חיים אחר, אולי לפרפר".

המחברת המצהיבה

היומן לא היה אלא מחברת ישנה ומצהיבה, שנחה לה שנים רבות במגירה בשולחן הכתיבה של נבון - וכמו ציפתה לגואל. היוזמה להוצאתו לאור הייתה של אלמנתו, מירי שפיר–נבון, ושל בתו, נעמה נבון–פרץ. "הסיפור של נבון עם בורמה לא היה בגדר סוד, גם לא היומן משהייתו שם", מעירה שפיר–נבון. "לא פעם אהב לספר על החוויה המאוד מיוחדת שחווה במנזר הבורמזי. הרעיון לחזור לשם לא הניח לו אם כי היה ברור שזה לא יצא לפועל".

מדוע הוא עצמו לא טרח להביא לפרסומו של היומן?
"בבוא העת', הוא נהג לומר על הרבה דברים. קשה להסביר איך לאיש כה רציונלי כפי שהיה, הייתה הרגשה שתמיד יש זמן. הרי אם לא היינו פועלים להוצאת 'כל הדרך', האוטוביוגרפיה שלו, הספר הזה לא היה מתפרסם בחייו".

יצחק נבון.  צלם : יונתן זינדל, פלאש 90

היא שמחה לעסוק בהוצאת הספר עם הבת נעמה, האומרת: "לשתינו יש הרבה מהמשותף בראיית החיים הלא חומרנית שלנו. העבודה על היומן, עם כל הגעגוע לאבא, הייתה לגבינו עוד דרך להתקרב".

מתי נודע לך הקשר של אביך עם נושא היומן?
"לפני כ–30 שנה, כשפגשנו בארצות הברית קרובים של אמא שלי, אופירה. כשהם סיפרו איך הם נוהגים לתרגל מדיטציה טרנסצנדנטלית, שמעתי לראשונה מאבא שלי על החוויות שחווה בבורמה ועל שכמותן, שעליהן כמעט לא דיברו בארץ אז. הוא הבטיח לי שכאשר נחזור לישראל, הוא יראה לי את היומן שכתב שם - וזה לא קרה.

"רק כעבור זמן רב, כשנשקלה האפשרות לכלול את היומן באוטוביוגרפיה, קראתי אותו לראשונה, וזה היה מקסים. הרגשתי שכאילו עברתי איתו את התהליך, ואני, אחת שלא מסוגלת לשבת חמש דקות בעיניים עצומות ולהתרכז בנשימה שלה, הערכתי את המאמץ שעשה".

היומן הפתיע אותך?
"בכלל לא. בדיוק כזה היה אבא שלי, יצחק נבון - אדם פתוח וצמא לידע. מבחינתי, היה מאוד מרגש למצוא ביומן פיסה של אמת של אבא".

מבין בנות המשפחה הייתה לאחייניתו, ד"ר אורה סתר, ההיכרות הממושכת ביותר איתו. "את מסעו לבורמה של דודי, יצחק נבון, אני זוכרת היטב בזכות הבובה היפהפייה, ליתר דיוק בוב, לבוש בגדי משי בצבעי טורקיז וזהב, שהביא משם", מעידה סתר. "הוא היה קסם של דוד, שאותו אהבתי אהבת נפש. כבייביסיטר שלנו, הילדים, הוא היה עושה איתנו בלגנים, ואנחנו שמרנו עליו כשנרדם תוך כדי מילוי תפקידו.

פסלו של יצחק נבון במשכן הכנסת. צלם : מרק ישראל סלם

"לא רק הבובה. שנים לאחר שהביא אותה, כשסיפרתי לו שהתחלתי לימודי בודהיזם, הוא הפתיע אותי בשאלה: 'נו, הגעת לסמאדהי?'. רק אז שמעתי ממנו לראשונה את סיפור ביקורו בבורמה ואת תחושת ההחמצה על שנאלץ להפסיק את המדיטציה באמצע. הוא הקדים את זמנו בעניין שגילה בבודהיזם, שבשנות ה–60 עסקו בו יחידי סגולה. זה התאים לו בתור מי שתמיד רצה לדעת עוד ועוד".

לד"ר סתר יש הערה בקשר למסופר ביומן: "דברים השתנו. אם נבון כתב על הוויפאסנה בתא סגור ואפלולי, היום לא עוסקים בכך בבודדת, והתרגול נעשה בסדנאות ובקבוצות".

את מצפה שההתעניינות בנושא תגבר בעקבות פרסום היומן?
"כיום, כשרבבות בישראל עושים מדיטציה ולומדים בדרך זו או אחרת בודהיזם, נראה לי שפרסום הידיעה שמי שהיה נשיא המדינה תרגל את זה, יגביר את העניין בכך".

"מאוד רציתי בפרסום היומן מתוך מחשבה שיש בכך כדי להאיר זווית אחרת באישיותו של אבא שלי", אומרת הבת נעמה נבון–פרץ. "לשתינו היה מאוד חשוב שהציבור יכיר נדבך נוסף באישיותו העשירה והמורכבת של נבון", אומרת לסיום מירי שפיר–נבון ומקולה מהדהד געגוע.